יום השואה שמח!

IMG_2947

בשנה שעברה היה לי יום השואה מאעפן, חסר משמעות לחלוטין. הייתי בתקופה של סוף חופשת הלידה, עם תינוקת מדהימה בת 4 חודשים וכל הרעל התודעתי-רגשי הזה שהוא יום השואה פשוט לא התאים לי. אז נחשפתי למיזם של זיכרון בסלון, שמטרתו ליצוק משמעות אישית ליום הזה. לפתוח שיח בגובה עיניים ולנטרל את הממלכתיות המעושה שסביב היום הזה. החלטתי כבר אז, שבשנה הבאה אני יארגן ערב כזה. וכך קרה, שפחות משבועיים אחרי שעברנו לבית חדש, כשעוד יש ארגזים מסביב, אירחנו כעשרים איש (שאת רובם לא הכרנו) בערב צפוף במיוחד של זיכרון בסלון. בשיחה שהתפתחה לגבי העתיד של יום השואה, מישהו הציע שנציין אותו כמו פסח, בערב מסביב לשולחן עם והגדת מסוג אחר. שהמצווה החשובה היא להעביר את זה הלאה. מישהו אחר, חשב שההפך הוא הנכון, שצריך לעשות יום צום כמו כיפור. ואני? אני אגיע למסקנות שלי בסוף.

IMG_2965

היום החלטתי באופן ספונטני לקחת את הזערורה שלי, להעמיס אותה לרכב ולנסוע לבקר את סבתא רבתא שלה (הסבתא של האבא שלה), שהיא שורדת שואה ואישה מהממת. שעה נסיעה מאוחר יותר היה ברור שזאת החלטה ממש מוצלחת. מדהים כמה אושר הזערורים האלה מפיצים. ישבנו בארוחת צהריים יחד עם שורדים נוספים והיה כיף לראות את החיוכים מכל עבר לנוכח פצצת האנרגיה הננסית שלי. סבתא סופי מסתבר, הקריאה קטע קצר על מה שעבר עליה במהלך המלחמה והדליקה נר בטקס שהיה בבית האבות. היא סיפרה לי את מה שהיא הקריאה, וזאת הפעם ראשונה שיצא לנו לדבר על התקופה הזאת.

IMG_2996

המשכנו משם לאימא של דוד שלי שגרה קרוב וגם היא שורדת שואה שכבר לא לגמרי צלולה. היא הפצירה בי שאשתה משהו, תה או קפה וביקשתי מים, היא השתוממה ואני ציטטתי את הפרסומת "השמפניה של הטבע". היא כמעט קפצה ממקומה, "את לא צריכה לספר לי! בזמן המלחמה הלכתי במדבריות רוסיה שעות והייתי כל כך צמאה שכשראיתי שלולית השתטחתי על הקרקע וגמעתי את המים. זה יכול היה להיות גם שלולית של שתן וזה לא היה משנה". חשבתי לעצמי, כמה הנשים האלה עברו בימי חייהן… וכמה אני מייחלת שאף אחד לא יצטרך לעבור את זה לעולם.

בצורה בה אנחנו מציינים את יום הזיכרון לשואה כיום אנחנו מייצרים טראומות והשאלה היא האם זה מצדיק את זה?

אני זוכרת את עצמי בכיתה ג' או ד' מחפשת איפה אני אוכל להסתתר מפני הנאצים וחושבת אולי בפיר של השירותים בבניין, או תוהה לעצמי עד כמה קל זה לבנות בונקר, כדי להיות מוכנה כש… בתודעה שלי בגיל מאוד צעיר נצרבה נרדפות. פחד קיומי בסיסי. אני לא חושבת שילדים יכולים לשמוע ולראות את הסרטים והשידורים בטלוויזיה והטקסים הממלכתיים מבלי שייצרב בהם פחד כזה. ומצד שני, מהכרות אישית עם שורדות, מתוך היותי דור שלישי, אני יודעת שהשיכחה היא מסוכנת והיא כל כך קלה.

אז מה עושים?

1. מותר לשמוח ביום השואה. היום היה יום מלא שמחה, שמחה בלפגוש משפחה, שמחה בלדבר עם אנשים באמת, שמחה שלא מנסה להסתוות או להסתתר כי היום יום השואה. היו גם רגעים שמחים במהלך המלחמה, היה הומור, היה צחוק והם אפילו חיו בצבעוני ולא בשחור לבן. להפך, אני חושבת שאם ניפתר מהממלכתיות, הטקסית, הרצינית והמלאכותית, אולי נוכל להגיע למשהו עמוק יותר ואותנטי.

2. מה ה'והגדת' של יום השואה? תזכרו שהייתם הקורבנות והנרדפים כדי ש… מה? כדי שלא תרדפו אחרים? כדי שלא ירדפו אתכם? מה בעצם המסר שלנו? ואיך משמרים אותו לדורות? (רמז, אני בעד אוכל:)

3. מדינת ישראל היא לא בזכות השואה! אני שונאת שאנשים אומרים את זה. התנועה הציונית כבר בשנות העשרים עם תשתית מרשימה למוסדות רשמיים ואין להם מושג מה עומד לקרות… העובדה שהעולם עמד מנגד בזמן השואה ולא סייע ליהודים לברוח מההשמדה, עזרה לרגשות אשמה ולהצבעה חיובית בעד פתרון שתי המדינות באו"ם. אבל זה כל כך תאורטי, מה היה אילו… מי יודע? מה היה אילו היו עוד 6 מיליון יהודים בעולם, זה הדבר היחידי שודאי.

4. לוקחים אחריות: על שורדי השואה האחרונים שעדיין חיים, על הזיכרון עבור הדורות הבאים.

הצטרפי לניוזלטר של אישווה

אהבת את הפוסט? מוזמנת לשתף

פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך

2 תגובות

  1. לא יודעת אם שמח…אבל בהחלט לקרוא…בהחלט אוהבת את הדרך הכתובה שם… את המחשבה… ואת ההבנה שאנחנו כבר דור שלישי או בכלל לא… וחווינו את היום הזה כילדים קטנים דרך הטקסים הרשמיים והסרטים וסיורי המוזיאונים שלא מלווים בחיבוק אישי- כטראומה פעמים רבות…ולעיתים ליווה יותר מיום או שבוע ותמונות וסרטי ההנצחה הפכו לסיוטינו…אני מדברת רק על החלק של חשיפת ילדים לתכנים…האם לשתול טראומה שאצל חלקנו עוברת גם כך בdna שלנו זו הדרך לזכור/למנוע? ואיך כן זוכרים? לומדים מהעבר…

    שאלה טובה.
    גם אני כאמא שואלת והיום עומדת מולה
    ומול ילדה בת 6.
    הילדה שלי בבית היום. כמעט כבכל ימי השואה מאז שנולדה. היא שומעת דברים…חכמה ופקחית…ושואלת שאלות ש…ואוו, הדיבור שלנו אודות מוות למשל הוא דיבור פתוח טבעי ולא מכווץ או מפוחד.
    ומתישהו בקרוב סביר להניח שכבר תלך עם כולם גם לטקסים.
    היא בבית כי אני שואלת שאלות ואלו התשובות הנכונות עבורנו כעת. האם אני טועה? יתכן.
    וכיוון שהחלק במשפחה שלנו, שהיו שם- או לא שרדו (ביניהם תינוקת וילדה) או שרדו אבל נפטרו כבר לצערי…אני לא אביא את זכרם הממשי אליה עדיין כי אי אפשר לחבק אותם ואלו אחיות של סבא שמוליק שאותו היא מכירה וזה עושה את זה מפחיד וקרוב יותר. יותר מדי בשבילנו אז בטח לגילה הנוכחי. זו דעתי. זה יגיע.
    אז?… הרבה תלוי גם במוכנות שלה – אבל התכנון הוא שנדבר נשחק וניצור את קבלת השונה לא רק היום.
    השנה יתווסף לקבלת השונה עצם ההבנה שגם אנחנו יכולים להיות ה-שונים בעיני אחרים.
    נעמוד יחד בצפירה.
    וכן נדבר על זה בדרכי משחק/יצירה/ המחזת אגדות מה שתבחר… שכשמפחדים ממי ששונה ולא טורחים להכיר לקבל זה יוצר פחד ריחוק בהתחלה ויכול להגיע עד שנאת חינם ומלחמה.

    כמו מלחמות שבאמת היו פעם…אז אמא זה קרה במלחמת העולם הראשונה או השניה?…השניה… ומתי זה היה? לפני כמה שנים? כך תסכם את היום הילדה… יהיו לה עוד מליון שאלות… חלקן יחכו להבשלה עד שיוכלו ממש להשאל בכלל שבוע או חודש הבא…
    ויש מצב שהיא לא תרצה כלום. אז רק נעמוד ביחד בצפירה. גם זה בסדר. היא בת 6.

    והיום בבוקר 6/5 כתבה מעולה בעיתון הגפן גם בנושא חשיפת ילדים בגיל הרך. אני חושבת שגם יכולים להכלל גילאי 7-6 בנושא הכל כך קשה הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *