למה אין יותר נשים בפוליטיקה הישראלית ואיך זה קשור לגולדה מאיר?

איך יכול להיות שכשמסתכלים על התמונה של מנהיגי העולם ללא גברים, הרחוב שומם ועומדות בו 3 נשים בלבד. האם נשים הן פחות מוכשרות? אולי נשים לא מתאימות למנהיגות? אולי אנחנו לא עומדות בלחץ? אולי פשוט התפקיד המסורתי של נשים במשפחה הוא נכון? אז זהו, שלא!

הפוליטיקה בהגדרתה המסורתית לא נתפסת כתחום פעילות מתאים לנשים. הלוא, הבית הוא תחום האחריות של האישה בעוד שהתחום הציבורי נתון באחריות הגבר (תראו לאן זה הביא אותנו…). כניסתן של נשים לתחום הציבורי נתפסת בחברה, ולא אחת אף בעיני עצמן, ככניסה לתחום לא להן. תפיסות כאלה משפיעות על סיכויי נשים לקידום בתחום הציבורי בכלל, ועל יכולת המיקוח שלהן בזירה הפוליטית בפרט.

הלכה למעשה, רוב הנשים חוששות מהעולם הפוליטי וממנהיגות מכיוון שזה נחשב לא נשי! שריל סנדברג המדהימה (סמנ"כלית התפעול של פייסבוק) בהרצאתה בTED הרחיבה למה יש מעט מדי נשים מנהיגות:

נשים ממעיטות בערך שלהן באופן שיטתי! זה נתמך על ידי מחקרים, אבל כשאני מסתכלת על עצמי ועל נשים מסביבי אני ממש לא צריכה מחקרים- אנחנו עושות את זה לעצמנו וכשיש אישה שלא מקטינה את עצמה היא נשפטת באופן מחמיר על ידי החברה (ראו את הפוליטיקאיות שלנו כדוגמאות מובהקות).

סטריאוטיפים מרחיקים נשים מעמדות הנהגה ברחבי העולם. לא משנה איזו תרבות, תבניות החשיבה הן זהות כפי שסנדברג אומרת בהרצאה נוספת "אנחנו מצפים מגברים להיות חזקים, אסרטיביים, אגרסיביים, תקיפים. ומצפים מנשים שידברו כשיפנו אליהן ויעזרו לאחרים" תשאלו את עצמכן כמה פעמים נשים מנהיגות מתויגות כגבריות (ציפי לבני, שלי יחימוביץ', מירי רגב), כמה פעמים נאמר על נשים בעמדות ניהול שהן שתלטניות, ביצ'יות, 'בוסיות'. בהרצאתה, סנדברג שואלת בהרמת יד את קהל הגברים, כמה פעמים נאמר להם שהם אגרסיביים בעבודה, הונפו ידיים בודדות, היא פונה לנשים עם אותה שאלה ורוב הנשים בחדר הרימו ידיים. למה? כי אנחנו שופטים נשים וגברים בצורה שונה ולפי אמות מידה שונות. גברים הם מנהיגים 'מטבעם' וכשאישה עושה את זה היא משתלטת (פולשת לטריטוריה זכרית).

אם גבר ואישה יהיו באותו תפקיד בדיוק ויצליחו בו: את הגבר יאהבו ואת האישה לא, מחקרים מראים שלתכונות של הצלחה וחביבות יש מתאם חיובי בקרב גברים, בעוד שלהצלחה וחביבות יש מתאם שלילי בקרב גברים.  אז למה שנשים ירצו להצליח? אם כל מה שבני ובנות האנוש רוצות ורוצים זה להיות אהובות…

החמישייה הפותחת של העבודה היא הדבר הכי מרענן שקרה בפוליטיקה הישראלית מאז הקמתה. 3 נשים נמצאות בה, ראויות לה! בזכות ולא בחסד, אחרי הרבה עבודה קשה, הן זכו באמון הציבור בשל העשייה שלהן והמסר העקבי שלהן (גם ציפי לבני שעזבה כמה מפלגות בעשור האחרון, דבקה בקו של הסדר מדיני וחזון שתי המדינות לאורך כל הדרך).

אני זוכרת שאחרי שלמדתי על יום כיפור חשבתי שגולדה מאיר היא דוגמה למה אישה לא יכולה להיות ראשת ממשלה. זה מין משפט ששמעתי כמה פעמים מכמה אנשים עד שהוא נהיה לי לעובדה, שכנראה נשים לא יכולות להיות ראשת ממשלה, זו אחריות כבדה מדי. היום התפיסה הזאת היא מבחינתי הדוגמה הנצחת של הסטראוטיפים האלה. במלחמת יום כיפור היו מחדלי הנהגה כבדים, אין שום ספק, אבל אף אחד לא הסיק מהם שגברים שוביניסטים ושיכורי כוח לא יכולים להיות שרי בטחון (ר"ע משה דיין), או שצריך שגברים יפסיקו להיות ראשי אגף המודיעין או הרמטכ"לים, כי כנראה המין שלהם עושה עבודה מחורבנת. כי בתור גברים הם נתפסים כציבור ונשים לא. אנחנו נתפסות כנשים וכשאישה נכשלת זה ישר, "אתה רואה, נשים לא מתאימות ל…" ראשות ממשלה, משרה ציבורית, שופטות וכו'.

תעודת העניות העולמית ושל מדינת ישראל בכמות המזערית של נשים בהנהגה היא בעוכרינו: גברים ונשים כאחת. העולם שלנו לא יוכל להשתפר אם אנחנו כנשים לא נאמין שאנחנו מסוגלות, ראויות, וטובות, באותה מידה כמו הגברים. אם נמשיך להיות במלכודת האינסופית של הסטראוטיפים המגדריים. אם לא נדרוש ונתבע את מקומנו ויחד עם זאת, אם גברים ימשיכו להיות עיוורים לחוסר הצדק ואי השיוויון הקיים.

אני הולכת להצביע למפלגת העבודה, המחנה הציוני, כי אני מאמינה בשיתוף פעולה, כי אני מאמינה שהגיע הזמן לשינוי, כי אני מאמינה בציפי לבני, שלי יחימוביץ', סתיו שפיר ומירב מיכאלי יותר משהאמנתי לכל פוליטיקאי אחר. כי אני רוצה שילדות קטנות יגידו שהן רוצות להיות ראשת ממשלה או שרה בממשלה ויהיו להן מודלים לחיקוי. אבל יותר מכל העניינים המגדריים אני אצביע להן, כי הן מעוררות בי תקווה להסדר מדיני, לחשיבה יצירתית, לראייה של האזרח הפשוט והמצוקות שלו ושלה וכי בסוף אני מאמינה שהן יוכלו לתקן את הנזק שנעשה כאן מבחינה חברתית-כלכלית בעשורים האחרונים. לאחות חזרה את האמון בין העם לנבחריו.

אני לא מקנאה בהן, אבל אני ממש תומכת בהן!