להיות אימא זו לא המשמעות של חיי: על אימהות, זהות ומשמעות

לפני שנהייתי אימא הייתה לי שיחה מעניינת עם בן דוד שלי ואשתו

דברנו על מה ההורות עושה לזהות והם סיפרו לי שהם קראו על כך שהורות זה סוג של שואה לזהות.

במשמעות של חורבן מוחלט של מה שהיה ובנייה מחודשת.

כשהם דיברו על זה אז, לא ממש הבנתי.

דריה נכנסה לחיי בלידה מדהימה, קשה, כואבת אבל מעצימה

ואחרי זה השנה הראשונה הייתה מוקדשת לה

עשיתי עוד דברים

אבל הייתי מוכוונת אליה לגמרי

רציתי לכתוב פוסט

עד כמה אני מבינה למה בחברה הערבית כשיולדים ילד

השם משתנה

ונהפכים להיות אבא או אימא של

רציתי בסתר שיקראו לי אום דריה

כי הייתי כל כך גאה בילדה הזאת

שבראתי

וזה היה חלק כל כך מרכזי בזהות שלי.

עכשיו שהיא עוד מעט חוגגת שנתיים

הייתה לי שיחה עם חברה

ובה התבהר לי

שהמשמעות של החיים שלי זה לא האימהות.

זה לא דריה.

זה גם לא יהיו הילדים שיבואו אחריה.

אני נולדתי בשביל לשנות את העולם לטובה.

מה זה אומר?

אין לי מושג עדיין.

יש כל כך הרבה דברים טעונים שינוי.

אבל אני לא חיה בשביל הילדה שלי.

הילדה שלי מספקת לי אור ענק

היא מרחיבה לי את הלב

כל פעם שאני חושבת שאי אפשר יותר

היא אומרת משהו חדש

או עושה פרצוף חדש

או פשוט ישנה לה

והלב שלי נמס

ונוצר מחדש.

אבל היא לא מספקת לי תחושת משמעות

היא אולי מחדדת אצלי את זה

שהייתי רוצה לעשות את העולם טוב יותר עבורה

ועבור בני גילה

תחושת דחיפות כזאת

שאי אפשר להשלים עם עוולות

כי אז זה הן יעברו גם לדור שלה.

אני כותבת את זה עם הערכה עמוקה לאימהות שכן רואות את המשמעות לחייהן בהורות שלהן

חינוך ביתי זאת בחירה מדהימה בעיני

למי שזה מתאים עבורה.

לי זה לא מתאים

זה היה מאמלל אותי מאוד להיות רק עם דריה כל היום.

אני בת לאימא קרייריסטית

אימא שלי הייתה סמנכ"לית בחברות גדולות במשק

והיא לא הייתה זמינה לי תמיד

היו רגעים בגיל ההתבגרות שהיה לי קשה עם זה

אבל בחוויה האישית שלי היא הייתה מאוד מעורבת

ודומיננטית בחיים שלי

ותמיד הייתי גאה בה

בעיקר

כי ידעתי שהיא אוהבת את מה שהיא עושה

ושהיא גם טובה בזה.

יצא לי לדבר עם שתי חברות בהזדמנויות שונות

שסיפרו לי שלאימא שלהן לא היה את זה.

שהאימהות שלהן תלו בהן את המשמעות לחייהן

ובדיעבד החמיצו הזדמנויות שהיו להן לפתח את עצמן

החברות שלי שיתפו בקושי שלהן מול האימהות שלהן

שמצפות מהן ליותר לפעמים, שקשה להן עם התלות הזאת

שלפעמים מרגישות לא נעים מהן ומההקרבה שעשו עבורן.

הרי אין דרך אחת שהיא נכונה

חברה אחרת החליטה שהיא כן שמה את הקריירה בצד

ונשארה בבית

אבל היא חזרה ליצירה ואומנות

היא נמצאת בעשייה

ופורחת.

אני פשוט מרגישה

שבשביל הילדים שלנו

כדאי שנהיה כנות עם עצמנו

ונפעל כדי לחיות בהלימה

למה יעשה לנו טוב

למה ייתן לנו תחושת משמעות

מעבר לאימהות

כי ילדים לומדים מאתנו כל הזמן

הם לומדים מאיך שאנחנו חיות

ואם אנחנו נמצאות במצב של הקרבה תמידית

של נתינה לא מאוזנת

איזה מין מסר זה משדר?