מאבק יוצאי אתיופיה- המאבק המוצדק ביותר שהגיע זמנו!

בתור ירושלמית אני זוכרת את המאהל למאבק בגזענות שארגנו יוצאי אתיופיה ב2012 ליד בית ראש הממשלה. זה התחיל בעקבות כתבה של ערוץ 2 שחשפה גזענות חריגה בקריית מלאכי נגד בני העדה. אלמיטו פארדה בת השלושים לא רצתה שביתה בת הארבע תגדל למציאות הזאת ובפברואר 2012 היא כתבה בפייסבוק "אני הולכת לשבת מול בית ראש הממשלה ומי שרוצה שיצטרף אלי". לא נתנו להם אישור להקים אוהל, כי לא הייתה תמיכה ציבורית במאבק שלהם, אז הם הסתפקו בשמשיות וכמה שלטים. הם היו שם חודשים, בלי התלהמות, בהסברה לעוברי אורח על הגזענות שהם חווים וכמה אנשים שמעו על זה? האם ראש הממשלה טרח לצאת אליהם? לא. (אולי בגלל המצוקה האישית שלו במעון ראש הממשלה כפי שגילינו בבחירות האחרונות.)

איך האפיזודה הזאת נגמרה? בפינוי משטרתי ב2013 שכמעט ולא סוקר, בפועל לעם ישראל לא באמת היה אכפת. עשינו להם IGNORE.

מה הצית את המאבק מחדש ובצורה כל כך חריפה? אלימות משטרתית ממוסדת כלפי בני הקהילה האתיופית והתעלמות מדרישות שקטות של נציגי הקהילה לחקור את הטענות שלהם בצורה רצינית במשך שנים.

בפועל שני מקרים הובילו לפריצת המחאה: יוסף סלמסה הותקף בידי שוטרים במרץ 2014, הוא מעולם לא נחקר או הואשם בשום דבר, בעקבות האירוע הוא נכנס לדיכאון, משפחתו פנתה למחלקה לחקירת שוטרים ומאז הוא סבל מהתנכלויות של שוטרים, ביולי 2014 הוא התאבד. משפחתו החלה במאבק באלימות המשטרתית כלפי יוצאי אתיופיה. בשבוע שעבר פורסם סרטון שמראה אלימות של שוטר כלפי חייל אתיופי, בצורה שלא משתמעת לשני פנים, כשזה ברור שאילולא זה היה מתועד, החייל היה עלול לרצות זמן בכלא כשאשמתו היחידה היא צבע עורו. וזה היה הקש ששבר את גב הגמל.

בשבוע שעבר הייתה הפגנה בירושלים, שדוכאה באכזריות. כתבים מנוסים תיארו את חוסר הפרופורציה. ועם כל זאת, כשהקשבתי לרדיו למחרת התפלאתי שלא היה כמעט סיקור על ההפגנה שהתקיימה. אתמול הייתה הפגנה שאי אפשר להתעלם ממנה ואני מקווה מאוד שתהיה נקודת מפנה ביחס של החברה הישראלית ליוצאי אתיופיה, ובכלל תהווה סמל למאבק בגזענות הממוסדת והחברתית. זה שהיו מפגינים אלימים, לא הופך את ההפגנה לאלימה! קראתי הרבה טוקבקים ש: "דווקא הייתי בעדם, אבל אחרי שהייתי שעות בפקקים/ אחרי האלימות שבה הם נקטו- אני כבר לא מזדהה איתם" וזה כל כך מכעיס אותי. כנראה שמעולם לא באמת היית בעדם. כי להתנגד לגזענות ולאלימות משטרתית זה משהו שכל אזרח ולא משנה מאיזה מוצא חייב להזדהות איתו. היום זה כלפי הקהילה האתיופית ומחר זה כלפיך.

אם מעולם לא תהית האם לא התקבלת לעבודה בגלל צבע העור שלך, או אם לא רצו להשכיר לך דירה בגלל הדת שלך, או אם לא קיבלו את הילד שלך לגן כי את שייכת לעדה מסויימת, אז כנראה שאין לך מושג איך זה מרגיש להיות מופלה באופן שיטתי. איך זה מרגיש, שהבן שלך נהרג בלחימה בצבא, אבל את עובדת קבלן של הבנק. הגיע הזמן של המאבק הזה!

אני לא מצדיקה אלימות. יש אי ציות אזרחי לגיטימי, חסימת כבישים והפרעה לסדר הציבורי הוא אחד מהם. עם זאת לצערי, כפי שההיסטוריה של המאבק האתיופי הצודק מוכיחה, רק כשיש משהו כזה, שגורם לנו לעצור מהמולת השגרה שלנו, זה מכריח אותנו להקשיב. האלימות אתמול מצד המפגינים, הייתה של אנשים בודדים ולא של מובילי ההפגנה, אבל בעיקר של המשטרה שהגיבה בצורה מפוחדת וחסרת פרופורציות. למארגנים לא הייתה שום יכולת לשלוט על אותם בודדים והם לא מייצגים אותה. אבל התגובה של המשטרה מוכיחה את הצורך בהפגנה מלכתחילה.

בפייסבוק שיתפו הגדרה חזקה מאוד לגזענות: כשלוקחים אדם, מפלים אותו ומדכאים אותו, ואז כשהוא מתקומם נגד השיטה קובעים שהוא וכל בני הגזע שלו אנשים אלימים ושזו הסיבה שהשתמשו באפליה ודיכוי נגדם מלכתחילה. כל מי שמכיר את הקהילה האתיופית יודע שאלימים הם לא. מה שקרה אתמול היה בושה למדינת ישראל והיה יכול להימנע בכל כך הרבה שלבים בדרך.

נגיד אם ראש הממשלה שלנו היה מפנה שעה מזמנו היקר ויוצא לאלמיטו פארדה כבר ב-2012 ומקשיב לה באמת. גם בלי אלימות, פשוט כי היא אזרחית שדואגת לעתיד של הבת שלה. ומגיע לבת שלה ולבת שלי עתיד בלי גזענות ומשטרה שמגנה על הביטחון שלהן ולא מסכנת אותו.