כנס אקטיביסטה שמיועד לפעילות חברתיות ברחבי הארץ בוטל לאחר שעלו חילוקי דעות קשים בצוות המארגן. לא לקחתי חלק בארגון הכנס, אך עקבתי ושמחתי על היוזמה המבורכת. אין לי מושג מה קרה בפועל, כל הכתוב מבוסס על מה שקראתי ברשת.
בימים האחרונים פרסמו שתי אקטיביסטיות פלסטיניות טורי דעה בפוליטיקלי קוראת. איה זינאתי כתבה "אנחנו לא באותה סירה- מכתב לפמיניסטיות הישראליות" ובו הבהירה שמבחינתה אין לנו יכולת להיות שותפות כי אנחנו לא מבינות את הדיכוי שהיא ואחיותיה הפלסטיניות חוות. סמאח סלאימה כתבה את 'טיטאניק פמיניסטי' בו דיברה בצורה יותר פרגמטית על כך ש"פמיניזם אמיתי ואמיץ, לדעתי, לא מבטל את האחרת, הפלסטינית והיהודייה, אלא מאתגר את החתירה של הסירות ומכוון את כולנו לאותו חוף מבטחים." אך ציינה שהשותפות שלה הן הישראליות האנטי-ציוניות ובפועל סירבה להשתתף בכנס בגלל שגילתה שיש גם מתנחלות בין המארגנות. מיטל דוד בנוצ'ק היא פעילה חברתית ומתנחלת שהייתה בין המארגנות ונפגעה מדבריהן של זינאתי וסלאימה והגיבוי שקיבלו מחלק מהצוות, כפי שכתבה בפוסט.
9 תובנות מצפייה מהצד:
- סכנת הקורבנות. אף אחת לא בוחרת להיות קורבן, לא של אונס, לא של אלימות ולא של דיכוי לאומי. נולדנו לזה, נקלענו לזה ולכל אחת מאתנו יש את אפשרות הבחירה מה לעשות עם המצב הנתון. האם אני מתמכרת לקורבנות? האם זה חלק מהזהות שלי? האם אני נותנת לזה להגדיר אותי? האם אני מנציחה את זה? אלו שאלות שאנחנו חייבות לשאול את עצמנו בכנות, מול המראה. להבין מה זה משרת עבורי להיות בעמדה הזאת, האם זה מחזק או מחליש אותי? האם זה מקדם אותי למטרה או מרחיק אותי ממנה?
- שיח פריווילגיות מסרס. מבחינתי לימודי סוציולוגיה ומגדר נתנו לי מתנה ענקית- התובנה לגבי זכויות היתר שלי הייתה עבורי אבן דרך בעשייה חברתית ואקטיביזם וחידדה עבורי את המקום שלי במאבקים השונים. עם זאת, לאחרונה נתקלתי בשימוש לרעה במונח הזה. כשחברה חזרה מזועזעת מסמינר דו קיום שבו אישה מזרחית צעקה עליה שהיא אשכנזייה ובלונדינית לא מבינה כלום כי היא כל כך פריווילגית (מבלי לדעת דבר וחצי דבר על החיים וההתמודדויות שלה), או כשאישה פלסטינית מאשימה אותי שאני גזלתי משהו ממנה כי אני ישראלית, זה מרדד את השיח לסטראוטיפים, זה מרדד נשים מורכבות, יקרות לצ'קליסט פריבילגיות מסרס ותו לא.
- האם המדוכאות יהפכו למדכאות בהינתן ההזדמנות? הייתי באיסטנבול בסמינר של שבוע עם נשים ישראליות ופלסטיניות. שם פלסטינית אמרה לי "למה אתן לא חוזרות לאירופה?" שם חוויתי את גודל הפער בינינו עם נשים פלסטיניות מדהימות עם אש בעיניים ושרשרת של ארץ ישראל השלמה לצווארן שמסבירות לי איך אני ומשפחתי לקחתי את המקום של המשפחות שלהן. אלו היו ימים קשים, כואבים ומעמתים מאוד. ולא יכולתי שלא לתהות, האם הנשים האלה ישמחו אם מחר יוציאו אותי ואת משפחתי מהבית, כדי להשיג את הצדק שלהן. ואיך יכול להיות שנשים ישראליות מכילות את הכאב הזה עד כדי ביטול עצמי מוחלט?
- הכלה היא לא תמיד בריאה. כשהייתי בת 18 הייתי מש"קית ת"ש (בצבא, סוג של עובדת סוציאלית לחיילים), ילדה שלראשונה רואה בתים מפורקים, עוני מופלג ומציאות שלא הכרתי. הייתי נשאבת לרחמים והכלה ורצון אינסופי לעזור. וואלה, בדיעבד טעיתי. אנשים שנמצאים במצוקה לא צריכים שירחמו עליהם, הם גם לא צריכים שיעזרו להם, הם צריכים שיסתכלו עליהם בגובה עיניים, יאמינו בהם ויבנו אתם תוכנית כדי לצאת מהמצב הקיים ויהיו שם לתמוך לאורך הדרך. לתת להם תנור זה נחמד, להשיג עבורם מענק זה מגניב ובאמת שהם שמחו. אבל זה מנציח את העוני, זה לא באמת נלחם בו.
- לא לקחת יד מושטת זו אכבר פריווילגיה. שונאת את השואה, שונאת את כמה שהיא עדיין נוכחת בחיים שלי, בעולם המושגים שלי, בדוגמאות שלי. אבל כדור שלישי, כיהודייה בארץ, כפי שאני מכירה בנכבה שלך, את חייבת להכיר את השואה שלי. את הרגע שהסבים שלי הסתתרו בתעלות ביוב, החביאו תינוקות בארונות, ראו את חבריהם הולכים לעשן המשרפות. זו הקורבנות שממנה אני נאבקת שנצא. וממנה בין אם ארצה או לא, אני פועלת ומנתחת את המציאות. אם הייתה יד מושטת של חייל נאצי שהיה מוכן להחביא, לסייע, או אפילו רק לשתוק בעוד מצילים יהודים, הוא היה מבורך. אם היה מישהו שהיה משתמש בפריבילגיה שלו כדי לעזור ולקדם יהודים, כדי לדבר בעד הזכויות שלהם (עוד כשהיה אפשר), הוא היה מתקבל בחיבוק. לא לקחת יד מושטת לדיאלוג, לעזרה, להליכה קדימה, זו פריבילגיה.
- הרחבת ההבנה שלנו לגבי דיכוי. שחרור ושוויון לפלסטינים, הפסקת הגזענות בחברה הפלסטינית והישראלית, שוויון לקהילת הלהט"ב בקרב כל המגזרים, שוויון נשים, הפסקת הזנות וסחר בנשים, הפסקת האלימות כלפי נשים, מאבק בעוני וברעב בעולם, מאבק בתאגידים שמנצלים אנשים בתנאי עבדות, מאבק למען עולם בטוח לכל הילדים, מאבק למען בעלי החיים והפסקת תעשיית המזון מהחי שמתעללת בחפים מפשע, מאבק למען אוויר נקי ומזון בריא ובר השגה ושמירה על כדור הארץ. העולם הוא אורגניזם אחד, אם יש דיכוי, ניצול וסבל של אחד החלקים, זה משפיע על כל השאר. זה מעולה לפעול למען מטרה אחת שהיא העיקרית עבורכן, אבל חשוב שזה יהיה בקונטקסט ובראייה רחבה ובהבנה שאין שום סיכוי להתקדם בלי איחוד מאבקים ושיתופי פעולה חוצי מגזרים ומאבקים.
- היחסים הם המטרה. בקורס במגדר באוניברסיטה קראתי מאמר על משחקים של ילדים לעומת משחקים של ילדות: ילדים לרוב ישחקו בקבוצות גדולות, רחוק מהבית, ילדות לרוב ישחקו בבית או ליד הבית בקבוצות קטנות. כשילדות יתקלו בקושי, חוסר הסכמה או ויכוח הן לרוב יזנחו את המשחק, כשילדים יתקלו בקושי במשחק, בממוצע תוך חמש דקות המשחק ימשך. במשך עשרות שנים הפסיכולוגיה ניתחה זאת בכך שבנות הן נחותות מבנים מכיוון שהן לא לומדות את המיומנות של ניהול משא ומתן ולא מספיק ממוקדות מטרה. כשלמעשה זו תכונה מדהימה שבה ילדות ונשים מקדשות את הקשר ולא את המשחק, המערכת יחסים היא המטרה עצמה.
- לרקוד. בסמינר בו הייתי לא הצלחנו להגיע לעמק השווה. אפילו לא התקרבנו לזה. ככל שדיברנו כך הפער העמיק והכאיב, כך נדמה שאנחנו חיות בקווים מקבילים שלא יפגשו לעולם. אבל אז יצאנו להפלגה על נהר הבוספורוס, שמו מוזיקה וכולנו רקדנו, הרוח וריח המים ריחפו באוויר, לרגע אחד היינו לגמרי באותו מקום, על אותו גל, מצטלמות, מחייכות, רוקדות. לימים, הקמתי יחד עם חנאן אבו מוך, שותפה שלי את פסטיבל נשות האדמה בהשראת הרגע הזה. כי אם נשים את כל המילים והזהויות לרגע בצד, נוכל לחגוג את כל מה שיש לנו במשותף ונוכל גם לחוות כמה פשוט לנו להתחבר. אחרי שנתחבר, נחזור ליצור שפה משותפת ועתיד משותף.
- מי שלא עושה לא טועה. אם יש גדולה בהתנהלות נשית היא היכולת לבקש סליחה, להודות בטעות ולהמשיך הלאה. אקטיביסטיות הן אלה שעושות, שכותבות, שמתנגדות, שמעזות. להמשיך להיות צודקות תמיד אפשר, החוכמה היא ללמוד, לשחרר, להמשיך הלאה.
יש גם מה ללמוד מהגברים: "אם ברצונך לכונן שלום עם אויבך, עליך לעבוד אתו. לאחר מכן הוא הופך לשותף." – נלסון מנדלה
אם אנחנו רוצות להתקדם, לנווט את הסירות שלנו לעבר עתיד טוב יותר לילדות ולילדים שלנו, אנחנו חייבות לעבוד יחד, לקדש את המטרה ואת מערכות היחסים בדרך.
מאמינה ביכולת שלנו לעשות את זה
ומאוד מקווה שהכנס יתקיים במועד אחר, עם כמה שיותר נשים עם דעות מנוגדות.
תגובה אחת
תודה על המאמר המאלף והתובנות העמוקות והמחכימות.