בדיוק לפני שנה בשעה הזאת התהפכתי במיטה מרוב התרגשות. אחרי חודשים של עבודה מאומצת, מתח, הכנות וחששות, הגיע היום המיוחל. פסטיבל נשות האדמה הוא פסטיבל שאירגנו יחד, נשים יהודיות וערביות בחווה הכפרית לשלום בבקה אל גרבייה, פסטיבל שהביא נשים מכל המגזרים לחגוג יחד את יום הנשים הבינלאומי.
זה התחיל מפגישה שלי ושל חנאן אבו מוך מנהלת החווה. נפגשנו באוקטובר 2015, האווירה הייתה מתוחה מאוד, 'אינתיפדת הסכינים' רק החלה. היה פחד באוויר, שנאה, חוסר אמון ומלא יאוש. כשנפגשנו, היה חיבור מיידי וידענו שאנחנו חייבות לפעול כדי לקרב לבבות. חלמנו על מפגש של נשים, עם חיבור כזה של לב ורחם. בלתי אמצעי. לחגוג את המשותף לנו.
אנשים לא מבינים עד כמה גדול הפער בינינו. כדי לקיים מפגש של נשים מכל המגזרים זה חייב להיות ביום חול, מכיוון שיום שישי הוא היום המקודש לאיסלם ויום שבת הוא היום המקודש ליהדות. אם חשוב לנו שיגיעו נשים דתיות ומסורתיות, זה חייב להיות באמצע השבוע. זה לא יכול להיות בערב, כי אצל חלק מהנשים הערביות לא נהוג לנסוע בלילה לבד ונשים יהודיות לא ירגישו בנוח להיכנס לכפר ערבי בלילה. חלק גדול מהנשים היהודיות לא ירגישו בנוח להיכנס לכפר ערבי לבדן גם במהלך היום, בטח בתקופה המתוחה הזאת, אז נאלצנו לארגן הסעות מהצומת בכביש 6. באיזה שפה נדבר? חלק מהערביות לא יודעות עברית, רוב היהודיות לא יודעות ערבית וחלק משמעותי מכולן לא ברמה מספיק טובה באנגלית.
תוסיפו לכל זה את העובדה שבבוקר האירוע ירד גשם ותבינו איך אנחנו הרגשנו ב3/3/16 לפנות בוקר כשהבנו שכנראה מתחם אחד לא יוכל להתקיים כי הוא מלא בוץ וההגברה שהזמנו לא יכולה לפעול בגשם.
עם כל המכשולים האלה, כ800 נשים עברו את השער באותו יום. נשים יהודיות וערביות מכל הארץ, אפילו משלחת שהגיעה במיוחד מהרשות הפלסטינית.
זה היה מהימים המרגשים ביותר בחיי.
הייתי מעורבת בעשייה חברתית בעבר. אבל קטרזיס כזה. תחושה של הצלחה כזאת מעולם לא חוויתי.
זה היה להגשים חלום. ביחד עם נשים מדהימות לצידי. ביחד עם חנאן, החברה שנהייתה לי אחות.
ומה היה אחרי?
התקופה שאחרי הפסטיבל הייתה מהתקופות הכי קשות שהיו לי בחיים.
זה לעשות משהו שהוא הייעוד שלך, שממלא אותך משמעות וסיפוק ושליחות ואז ביום אחד, זה נגמר. וצריך לחזור לשיגרה, לעבודה, למשפחה, לחיים עצמם.
אולי ככה כוכבי רוק מרגישים. רגע אחד על במה, עושה משהו סופר מוערך וחשוב וברגע השני, צריך לעשות כלים, להשיב למיילים, לתקתק דברים בבית ובעבודה והפער בין השניים הוא כל כך גדול שזה בולע אותך. זה היה קשה מנשוא.
מעבר לזה, שבדיעבד הפסטיבל לא כיסה את ההוצאות שלו. עשינו המון טעויות של טירוניות. הצעות מחיר מנופחות וספקים שאיכזבו. בנוסף להבטחות מגורמים לתקציבים שלא הגיעו בסוף.
אז מה למדתי מהחוויה הזאת?
למדתי את השיעור החשוב מכולם – אני מסוגלת לעשות הכל! אני יכולה להגשים את החלומות שלי ואפילו חשוב שאני אגשים אותם!
היה קשה להפיק את הפסטיבל, יום הפסטיבל עצמו היה מדהים, אבל גם מטלטל מאוד רגשית ואחרי הפסטיבל היה לי ממש קשה לחזור לעצמי
ועם זאת, הייתי עושה את זה שוב פעם ושוב פעם בדיוק כמו לידה.
ההריון לא תמיד קל (למרות שהיה לי הריון מהחלומות, אבל זה נושא אחר), הלידה קשה ומטלטלת וההתאוששות ממנה לוקחת זמן ועדיין, המתנה שזה נותן לך היא גדולה מכל מה שאפשר לדמיין.
אז לא קיבלתי תינוק/ת, אבל קיבלתי אישור שגם החלומות המשוגעים ביותר יכולים להתגשם וכשאני מאמינה במשהו, אני מסוגלת ליצור אותו ובענק!
ומה הלאה?
ביום שני הקרוב חנאן ואני נרצה על כוחה של חברות בין נשים באירוע מיוחד לכבוד יום האישה, מטעם המועצה האזורית פרדס חנה-כרכור.
החודש הפסטיבל לא יתקיים. אבל אני יודעת שהוא יקרה שוב. אולי כשנצטרך אותו. אולי כשזה ירגיש דחוף כמו לפני שנה. אולי כשנצליח להבין איך להרוויח ממנו ולא להפסיד. אולי כשנחזיר לעצמנו את המשאבים שהבאנו אליו בשנה שעברה.
אני יודעת שהוא היה משמעותי לכל אחת מהנשים שהיו שם באותו יום ואין לי מושג לאן האדוות של הפסטיבל עוד יגיעו. אבל אני יודעת שנשות האדמה ימשיכו לחגוג, בדרך זו או אחרת.
ומסר ממני לכל הנשים שקוראות את הפוסט הזה- תעזו להאמין אחת בשנייה ובחלומות שלכן, אם אנחנו יולדות ילדים, אנחנו מסוגלות ללדת מציאות חדשה, כזאת שבה אנחנו רוקדות, שרות, מקשיבות, בוכות וצוחקות יחד, לא משנה מה המוצא שלנו.
*
שווה להמשיך לעקוב בדף של פסטיבל נשות האדמה ובדף של החווה הכפרית לשלום
לתמונות נוספות וסיכום של הפסטיבל לחצו כאן
