מה בין בוכריס לאלאור אזריה? ואיפה הצדק?

%d7%90%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a8-%d7%95%d7%91%d7%95%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%a1

ידיד טוב ואהוב התקשר נסער. איש מקסים, ערכי מאוד ואכפתי, פעיל במעגלים חברתיים ועורך דין בעוונותיו. הוא התקשר לבדוק מה דעתי על המשפט הציבורי של בוכריס. איך יכול להיות שהנפגעות הסכימו לעסקת הטיעון ועדיין ממשיכים לרדוף צדק?

הוא העלה טענה מעניינת, הרי לתפיסתנו אנשים בני 18 ומעלה הם בגירים, הם מוסמכים לאחוז נשק, אנחנו סומכים על שיקול הדעת שלהם בפתיחה בירי ועם זאת, אנחנו טוענות שאותן נפגעות, חיילות לא מסוגלות לקחת אחריות ולסרב למפקד שלהן. איך זה יכול להיות?

איך יכול להיות שמאלאור אזריה אנחנו מצפות לא לירות באדם מנוטרל, אבל מחיילת בת גילו אנחנו לא מצפות שתעמיד את המפקד שלה במקום?

התשובה שלי אליו, הבהירה לי הרבה דברים ובחרתי להעלות אותה על הכתב:

העניין הוא התרבות הארגונית.

בתור שמאלנית וסרן במיל', אני יכולה להעיד שעם כל הביקורת שלי על המערכת, התרבות הארגונית של הצבא היא לא לירות באדם מנוטרל. גם אם יעירו אותי באמצע הלילה אני אדע את נוהל מעצר חשוד ועם כל המורכבויות, טוהר הנשק ברור ל99% מהחיילים בצה"ל. אלאור בדיוק מסמל את האנטי-תזה של זה, לכן גם הרוחות סערו. כי זה בניגוד להנחיות. בניגוד לתרבות. בניגוד למה שהיינו רוצים לייצג.

לעומת זאת, בתור פמיניסטית וסרן במיל', אני יכולה להעיד שהתרבות הארגונית של הצבא היא כסת"ח בכל נושאי ההטרדות המיניות. אתמול קראתי עדות של חברה מקורס קצינים על אל"מ ק' שהיה 'אבהי' מדי, שלח ידיים, שכולן ידעו, שמשהי אפילו הצליחה להתלונן, אבל נאלצה להישאר כפופה אליו, החקירה הסתאבה והיא בסוף החליטה לוותר על הגשת תלונה. לא מדובר פה על שנות החמישים, מדובר פה על העשור האחרון. בשנים האחרונות חל שינוי לטובה, אבל הוא מינורי והוא קורה לא בגלל המערכת, אלא למרות המערכת, בשל לחץ ציבורי.

בוכריס מייצג את התרבות הארגונית הזאת. קמפיין #יותר_מבוכריס מייצג תודעה קולקטיבית שאומרת בקול ברור, רם, חזק וצלול- חלאס. עד כאן. אם ימשיכו לתת עונשים כל כך מגוחכים, אם ימשיכו לסגור עסקאות טיעון מפוקפקות עם גיבורי צה"ל, קצינים ומפקדים מוערכים, על חשבון טוראיות, קצינות ומפקדות, אנחנו לא נשתוק כי אנחנו מעריכות ומעריכים אותן לא פחות!

בוכריס הוא בכלל לא האישיו. הוא פשוט הקש ששבר את גב הנאקות והגמלים הטובים בחבורה. אלה שכואב להם לראות ניצול מתמשך. אלה שמבינים שהעולם התקדם והגיע הזמן שגם הצבא, הכנסת והמדינה ידביקו את הקצב.

כי אין אף רגע מתאים לדווח על גיבור ישראל, לא בחייו- מה עם המשפחה? לא במותו- מה עם המשפחה? נחשו מה, גיבורי ישראל, תחשבו עוד רגע על המשפחה שלכם ותניחו לחיילות ולפקודות שלכם. כי זה ירדוף אתכם לאזרחות וזה גם ירדוף אתכם לקבר. 

בנוגע להבדל בשיפוט בין חייל לבין חיילת, חשוב להבין מושגים בסיסיים במגדר:

יש יחסי כוחות מגדריים שחלים בין ילד לילדה וגבר לאישה. נוסיף לזה את העובדה שהצבא הוא ארגון פטריארכלי והיררכי ובראש סולם הדרגות יש כמעט רק גברים ונבין את הכוח שיש לחייל, מול הכוח שיש לחיילת.

להוסיף לזה שבהסללה המגדרית אנחנו מחנכותים את הילדות שלנו לציות, פשרה, הכלה, הבנה, אמפתיה, בעוד שלרוב הילדים הבנים יש איזו סלחנות כשהם מתעקשים, חוטפים, נוהגים בתוקפנות ונבין למה שוויון מגדרי חשוב לבנים לא פחות משהוא חשוב לבנות.

לכן, במצב של תקיפה מינית ובייחוד ביחסי מרות בצבא יש משהו כל כך מעוות, כי הן בנות 18, סיימו את התיכון, התגייסו ורצו לשרת את המדינה, רוצות לעשות את התפקיד שלהן כמו שצריך, מורגלות לציית ולא לעשות בעיות ואז המפקד שלהן דורש מהן משהו לא הולם. כנראה שלא בבת אחת. כנראה לאט לאט. ובהתחלה הן חושבות שאולי הן דמיינו את זה ואולי הבעיה בהן וזה עוד רגע יעלם וזה רק מתגבר. הן רואות מה קורה לאחרות שמעזות להתלונן, השמועות המזעזעות, היחס המשפיל, ההאדרה של המפקד והגיבור לעומתן. במצב הזה יש 3 אופציות שנעשות בתת מודע: להיאבק, לברוח או לקפוא. רוב הבנות והנשים קופאות. אני מניחה שזה מנגנון הישרדותי חזק של אלפי שנות אבולוציה שבה היינו לחלוטין נתונות לחסדיהן של גברים (אבות, בעלים, חיילים, סרסורים…), סוג של DNA כמו היהודי הגלותי, לחכות עד יעבור זעם.

לדרוש מהן להילחם, לזעוק, זה משהו שאפשר לעשות רק אחרי שנותנים להן רוח גבית אמיתית. שמגבים אותן כשהן מתלוננות, שמענישים את הפוגעים, שמוקיעים אותם כעבריינים ומודים להן שהן העזו להתלונן והצילו נשים אחרות מהסיטואציה הזאת.

האם הרדיפה של בוכריס היא צדק? כן. כי במערכת שמקלה עם עברייני מין באופן סדרתי, כשנפגעות צריכות לבחור אם להקריב את חייהן לשנים של חקירות והכפשות או לסגור עסקת טיעון, אני מצודדת לגמרי בהחלטה שלהן. ועם זאת, צדק בנושא הזה לא יגיע מבית המשפט. הוא יגיע מאתנו. כל אלו שמאמינים שנשים הן אנושיות, שהן ראויות להיות חופשיות ובטוחות, שדעתן חשובה והקול שלהן חשוב, בדיוק כמו כל אחד אחר. כל אלה שהתרגשו מאלפי התגובות #יותר_מבוכריס בפיד שלהןם. ככה שינוי קורה.

הצטרפי לניוזלטר של אישווה

אהבת את הפוסט? מוזמנת לשתף

פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך

3 תגובות

  1. אני הבנתי שבכלל לא שאלו את דעתן או הסכמתן של המתלוננות לעסקת הטיעון. זה הליך פלילי והן לא צד בעניין. זו המדינה מול בוכריס וזה נסגר מעל ראשיהן (שזה קצת לאנוס עוד פעם) . האם לא הבנתי נכון? תשאלי את הידיד העו"ד כי אני דיברתי עם ידידה עו"ד וזה ה שהבנתי ממנה

  2. א- את צודקת
    בתרבות האירגונית של הצבא (ומערכות רבות אחרות במדינה הזו), נשים ובנות עדיין נחשבות נחותות לבנים ולגברים.
    'גיבור' צבאי, נחשב בעיני עמיתיו – המפקדים הגברים – גם גיבור בין אבריהן של הנשים שבהן הוא נוגע (ויותר מזה) בניגוד לרצונן. אין להן באמת היכולת לסרב. אין אישה או איש שיתמוך בהן בתוך המערכת המסואבת והמעוותת הזו.

    ב- את טועה – בהליך פלילי במדינת ישראל אין לקרבנות שום אפשרות להסכים או לא להסכים לעסקה כלשהי.
    הקבנות הן לא צד בעניין. העסקות נחתמות בין פרקליטי המדינה, מהצד התובע, לבין פרקליטי הנאשם – הנתבע.

    ג- הלוואי שאת צודקת
    שככה, וכאן, ועכשיו מתחיל השינוי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *