יש קטע כזה שמקצועות של נשים תמיד ירוויחו פחות. השכר הממוצע לחודש בעשרת המקצועות הנפוצים בקרב גברים כפולה (13,858 ש"ח) מהשכר הממוצע לחודש בעשרת המקצועות הנפוצים בקרב נשים (6,561 ש"ח). איך זה קשור? מי הרוב המוחץ בשירות הלאומי – נשים. לכן זה לא מפתיע שהמערך כולו סובל מ"תסתדרו, זה מה יש…". בתור מש"קית ת"ש אני יכולה לספר כמה קשה זה להיות חייל/ת. לכמה יש בעיות קשות בבית, בעיות כלכליות, בעיות בריאותיות, בעיות נפשיות. מין הסתם, לבנות בשירות לאומי יש בדיוק את אותם קשיים, אך משום מה, להן אין שום מערך תמיכה.
כנה סיני סליי הבינה כמה זה מעוות והחליטה לעשות מעשה. בתור פעילה פמיניסטית דתייה, עורכת בעיתון הרשת פוליטקלי קוראת וממנהלות תזכור, יש לה את המודעות והרצון לשנות סדרי עולם.
היא העלתה את הקול קורא הזה בפוליטיקלי קוראת:
"כשהייתי בת שרות חשבתי בהתחלה שאני היחידה. היחידה שהתרומה משפיעה עליה וקשה לה נפשית. היחידה שמעקמת את האף אל מול הכספים שהיא מוציאה מהכיס שלה במקום לקבל החזרים. חשבתי שאני לא אידאולוגית מספיק או 'שפיצית' מספיק אז עשיתי עוד ועוד ואם לא היה לי מקום שרות מלא באנשים מיוחדים סביר להניח שהייתי נפגעת בסוף באופן לא הפיך.
ככל שהחודשים עברו הבנתי שאני לא היחידה וחמור מזה, כמעט כולן ככה.
אני הבנתי את זה תוך כדי. אני מכירה נשים שהבינו כמה השירות פגע בהם רק שנים אחרי.
בתקופה האחרונה אנו עדות לקמפיין אדיר ממדדים שכל מטרתו הינה יצירת דה-לגטימציה של שירות צבאי נשי ועידוד הולך וגובר של השירות הלאומי.
מול הקמפיין הזה ולא רק מולו, אנחנו חייבות לדבר על הקשיים שמלווים אותנו לפני השירות, במהלכו ואחריו. אין ספק, השירות הצבאי גם הוא לא פשוט וטומן בחובו קשיים רבים, אולם בשונה מהשירות הלאומי, בשירות הצבאי יש מערך שלם המורכב ממש"קיות וקצינות ת"ש, קב"ן, תמיכה בחיילים בודדים ועוד. גם מערכי התמיכה האלו אינם מושלמים אבל יש הבדל מהותי בין מערכי תמיכה שניתן לשפר בשירות הצבאי לבין מערכי התמיכה שכלל לא קיימים בשירות הלאומי.
הבנתי שחלק גדול ממה שמאפשר את הכשלים בשרות הלאומי זה השתיקה. הציבור הרחב פשוט לא מודע למה שקורה שם והמון נערות, בדיוק כמו שאני הייתי, מרגישות לבד במערכת הזו.
למה? את מי זה משרת בעצם? ולמה אנחנו שותקות?
אנחנו יוצאות בקמפיין רשת שהמטרה שלו היא לעלות למודעות הציבורית את המצב בשרות ואני קוראת לכן להשתתף. תשתפו בחוויות שלכן מהשרות הלאומי, דברים ששמעתן ותוסיפו האשטג #אתמיזהמשרת?
כי אנחנו מפסיקות לשתוק ואפשר לשנות."
בתמונה- כנה בשרות לאומי ביום כיף עם משטרת ישראל
מה המטרה של הקמפיין?
* איחוד עמותות השירות הלאומי לגוף לאומי אחיד הנתון תחת פיקוח ורגולציה
* החלת מערכת גיוס והכשרת מתנדבים/עובדים
*ייעול מערך התמיכה
וכדי שתבינו באמת כמה נדרש קמפיין כזה, כמה עדויות שנוספו מאז תחילת הקמפיין :
אנונימית משתפת-
"במהלך כל השרות שלי ביקשתי עזרה מהרכזת שלי פעם אחת. אמרתי לה שאני מפחדת לישון בדירת שירות שלנו כי מישהו ניסה לפתוח את הדלת שלה בכוח כשהתקלחתי והיא אמרה לי שאני מדמיינת.
שבועיים אחר כך חברה שלי עברה תקיפה מינית בכניסה לדירה"
אנונימית נוספת משתפת-
"שמי ת אני בת 20. התחלתי את תקופת שירותי לפני כשנתיים בנוב' 15.
במהלך שנת שירותי הראשונה (מרץ 16) שברתי את כף הרגל. הפציעה קרתה לי *בזמן* השרות, בהתנהלות יום שגרתית במעון בו שירתתי.
לצערי, תהליך השיקום היה ארוך וקשה, ועד היום, כשנה וחצי אחרי, אני נושאת איתי נזק בגופי ובכיסי מאז אותו ארוע (יכולה לפרט ולהיכנס יותר לפרטים במידה ותרצי לשמוע יותר).
בעקבות הנזק הגופני שנגרם לי כתוצאה מהתאונה לא יכולתי לחזור למקום השרות והתחלתי טיפולים שיקומיים אינטנסיביים ביותר שנמשכים עד היום, כתוצאה מהסתבכות של פריצת דיסק שפרצה בעקבות התאונה.
לצערי הרב הופתעתי והתאכזבתי לגלות שרק 90 יום מיום התאונה מוכרים לי כחלק מתקופת שירותי וכל שאר הימים כלל לא נספרים. האמנם???
ולהלן ציטוט קטן מתוך הדברים שנאמרו לי: "יש נכה צה"ל. אין דבר כזה נכה שרות לאומי."
על אף המורכבות הפיזית, כחצי שנה מאז התאונה (1.9.16) התעקשתי לחזור לשרת, הפעם במקום חדש.
אבל, באוגוסט האחרון, במקום לסיים את שנת השרות השניה שלי, נשארתי במינוס של חודשי שרות- בגלל אותם חודשי התאונה מהם התעלמו לחלוטין.
מה שאומר, שעד היום, במקום להיות עסוקה כל כולי בהשתקמות ובריפוי, אני נאלצת להתמודד עם תקופה ארוכה של השלמות על מנת שיהיו לי מספיק חודשים כדי שיחשבו לי שנתיים שרות.
מאז אותה תאונה מצערת התחושה שקיבלתי הייתה שהגוף שהייתי תחתיו, זה שהיה אמור לדאוג לי, מתנער כל כולו מאחריות. כל היחס שקיבלתי היה משפיל ומאכזב (הן מצד המעון והן מצד הגוף שמעליו).
פניתי לתקשורת (ראיון בערוץ 10) ולחברי כנסת אך לצערי ללא כל הצלחה לקבל סיוע בעניין.
אני יכולה לסכם, שכמעט לאורך כל תקופת שירותי נחשפתי לצד העגום שבשרות הלאומי,
ואני רואה את המאבק שלי כחשוב והכרחי על מנת שלא יהיו נפגעות נוספות.
זאת תחושת עלבון מאוד גדולה. שלי, וגם של משפחתי, שנפגעה לא פחות.
עצוב מאוד שבנות שרות לאומי צריכות להילחם ולהיאבק על מנת לקבל את זכויותן.
כולי תקווה שישתנו פני הדברים ויגיע היום בו נזכה לקבל הכרה חוקית מלאה ושווה לאלה שמקבלים חיילי צה"ל."
מאחלת הצלחה גדולה. זה אמור להיות מובן מאליו שאלו שבוחרות לתת ולשרת את המדינה, יזכו לתנאים זהים. לא משנה באיזה קטגוריה… אבל זה לצערנו יותר מובן מאליו שכשיש רוב נשי, יש מיסוך ונראה הגיוני להפלות בתנאים כל כך בסיסיים.
לקריאה נוספת:
תחקיר מיוחד : מה באמת קורה בשירות הלאומי
