אישה ששווה להכיר – אתי הילסום, יהודייה שנרצחה בשואה ומצאה אושר ב1942

אתי-הילסום-2-תמונה-מאתר-סלונה

כל יום השואה אני חושבת על נשים בשואה. על אימהות ובנות, על סבתות, על דתיות וחילוניות. אני חושבת על עצמי ומה אם.

אם יש משהו שנותן לי נחמה זה סיפורה של אישה אחת מדהימה, יהודיה שנספתה בשואה. אתי הילסום יהודייה הולנדית בת למשפחה חילונית משכילה, נולדה ב1914 ונרצחה ב1943 באושוויץ. אתי כתבה יומן בשנתיים האחרונות לחייה ובו תיעוד נדיר לחייה של אישה יוצאת דופן, שחוותה אושר נדיר דווקא בתקופה הקודרת ביותר של האנושות. היומן שלה יצא לאור כספר בשם “השמיים שבתוכי”, ספר שמאתגר את התפיסה לגבי- השואה, נשים, אלוהים, אהבה ואושר. משהו ביכולת שלה לכתוב על אושר ועל התפתחות אישית בתוך הטרגדיה הקולקטיבית הנוראה הזאת, נותן לי פרספקטיבה חשובה לחיים שלי.

כדי להבין כמה אתי הילסום הייתה חלוצה בתפיסה שלה וכמה זה שונה מטקסטים אחרים שעוסקים בשואה, הנה ציטוט נבחר מתוך היומן שלה –

להשפלה דרושים תמיד שני אנשים. המשפיל והמושפל, כלומר: מי שמניח שישפילו אותו. אם האחרון, כלומר הצד הפסיבי, מחוסן נגד השפלות, הרי הן מתמוססות ונעלמות באוויר. לא נותר מהן אלא כמה גזירות מטרידות, שמשפיעות על חיי היומיום, אבל אין בהן שום דבר משפיל או מדכא.

צריך לחנך את היהודים לחשיבה כזאת. הבוקר רכבתי על האופניים ונהניתי מהשמים הרחבים המשתרעים לפני בשולי העיר, ונשמתי את האוויר הצח שאין עליו הגבלות. ובכל מקום תלויים שלטים האוסרים על יהודים לפנות בדרכים המובילות אל חיק הטבע. אבל השמים משתרעים גם מעל לפיסת הדרך המותרת לנו. איש אינו יכול לפגוע בנו, באמת שלא. אפשר להקשות עלינו, אפשר לגזול מאתנו רכוש, להגביל את חופש התנועה הפיזי שלנו, אבל הפגיעה האמיתית בכוחנו באה מעצמנו, מעצם המנטליות שלנו. מתוך זה שאנחנו מרגישים את עצמנו רדופים, מושפלים ומדוכאים. בגלל השנאה שלנו. הפה הגדול שלנו, שמאחוריו מסתתר הפחד. מותר לנו בהחלט להיות לפעמים עצובים ומדוכאים על כל מה שנעשה לנו, זה אנושי ומובן. אבל עם זאת, החבלה הגדולה ביותר נגרמת לנו בידי עצמנו.

החיים יפים בעיני ואני מרגישה את עצמי חופשיה. השמים שבתוכי גדולים ורחבי ידיים כמו השמיים שמעלי. אני מאמינה באלוהים ואני מאמינה בבני האדם ואני מעזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזויפת. החיים קשים, אבל זה לא נורא. צריך להתחיל בכך שנתייחס אל עצמנו ברצינות, השאר כבר יבוא מאליו. אדם לא צריך להתבייש בכך שהוא עובד על עצמו, זה באמת לא סתם אינדיבידואליזם חולני. ושלום אמיתי בעתיד ייתכן רק כאשר כל אדם יגיע לשלום עם עצמו, ויעקור מתוכו את השנאה לזולת, ויהי מוצאו מה שיהיה ויהפוך אותה למשהו אחר, אולי במשך הזמן לאהבה אפילו, או שמא זאת ציפייה מוגזמת? אבל אני משוכנעת שזה הפתרון היחיד. וכך הייתי יכולה להמשיך ולמלא עוד דפים רבים. את פיסת הנצח המצויה בתוך כל אחד מאתנו אפשר לתאר במילה אחת, אבל אפשר גם להקדיש לה עשרה כרכים עבים.

אני אדם מאושר, ואני מברכת על חיי, כן, גם בשנה הזאת, שנת 1942 לספירה, השנה המי-יודע-כמה-למלחמה.

הצטרפי לניוזלטר של אישווה

אהבת את הפוסט? מוזמנת לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך

תגובה אחת

  1. הספר הזה הוא אולי מהעוצמתיים ביותר שהכרתי.
    האתגר הגדול שלנו טמון באיך להפיץ את ה’נגע’ של כוח פנימי ואהבת חינם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *