לקח לי 31 שנה להבין כמה אהבו אותי.
הייתי עיוורת לזה.
הייתה לי חברה שאמרה תמיד שבי מתאהבים.
ואני נשבעת לכן, בכל היקר לי.
שחשבתי שהיא אומרת את זה סתם.
אני חוויתי את עצמי כמכוערת.
קונפה כזאת.
עם אף גדול.
הרגשתי שהאף שלי הולך לפני.
שאולי לאנשים לא נעים לא להסתכל עליו.
והקטע הכי מדהים
הוא שאני האמנתי בזה כל כך
שלא משנה מה אמרו
לא משנה כמה אהבה קבלתי מאחרים
זה לא שינה את מה שחשבתי על עצמי.
הם אומרים לי את זה כי הם אוהבים אותי
אבל האמת היא ש…
ולא קלטתי כמה חריג זה שאוהבים אותי ככה.
באמת.
לא הבנתי רמיזות בתיכון
לא קלטתי בצבא כמה אני מחוזרת
לא ראיתי את זה.
וגברים אהבו אותי.
שיבורכו הלבבות שלהם.
אהבו אותי באמת.
ואני אהבתי אותם.
גם אם לא רומנטית.
ואני חושבת שבסוף זה הסוד שלי.
הסיבה שאהבו אותי
היא פשוט
כי אהבתי אותם.
כי הקשבתי להם באמת
כי ראיתי את הטוב שבהם
כי חייכתי אליהם עם הלב כשנתקלתי בהם במקרה
והלבבות שלהם חייכו חזרה.
כשאני מסתכלת על החיים שלי בדיעבד
אני רואה את האהבה שהייתה להם בעיניים
אהבה שלא יכולתי לקבל
כי לא אהבתי את עצמי.
כי עד גיל 24 בכלל חשבתי שאני צריכה מטופל ולא בן זוג
כי לא האמנתי שמישהו יכול לאהוב אותי
מבלי שמשהו יהיה פגום בו
כי הרגשתי שאני פגומה.
תמיד אנשים מתלהבים מאהבה ממבט ראשון
אבל אני מרחמת על מי שלא חוו אהבה ממבט שני ושלישי
אהבה כזאת
שבמבט ראשון חשבת מה הקשר ?
במבט שני חשבת שאולי יש פה משהו ?
ובמבט שלישי הרגשת שהיית שמחה להתעורר לצדו תמיד.
ואולי אני חוויתי אהבה לעצמי ממבט שלישי.
בהתמודדות יום יומית עם המראה שלי
זה שלא תואם את אידאל היופי
וכשהשלמתי עם האף המהמם שלי
הגיעו עוד כמה קילוגרמים עודפים
ויש ימים שאני מרגישה שכולם מסתכלים רק עליהם.
ואני מחייכת לעצמי עם הלב
פגומה להחריד ומושלמת
ויודעת שזה לא משנה באמת
בוחרת אמת אחרת
כזאת שבה, אני מהממת.
–
עוד על להרגיש מכוערת
עוד על דימוי גוף
תגובה אחת