אמא שלי קינאה בי – איך זה להיות ילדה בבית שהקרובות שלך מקנאות בך

ערבה גרזון רז

קראתי את הטקסט הזה וביקשתי רשות מאנונימית לפרסם אותו כי זו בעיה שקופה. טאבו. לא מדובר. קנאה בין נשים בתוך המשפחה. כשאמא מקנאה בבנות שלה. כשהאחיות מקנאות אחת בשנייה. ומה ההשלכות ארוכות הטווח של זה? האם אפשר לטפל בזה? מה המסר שעובר לילדה שמקנאות בה? העדות הזאת חשובה כי היא מתמללת את החוויה האישית של אישה שגדלה בתוך זה וגם נותנות תקווה שאפשר לשנות, שאפשר לטפל ולרפא את המקום הכואב הזה.

אני לא גדלתי לחשוב שאני יפה
ההפך
בבית צחקו על הגובה שלי, על הצבע שלי
על הגבות שלי, על החיוך הרחב מדי שלי
המראה שלי לא נכח

כשהתחלתי לקבל תגובות מבחוץ בסביבות גיל 15
אז כאילו לא הייתה ברירה בבית
כי זה הפך להיות שיח שהגיע מבחוץ
כמה שאני יפה

2 אחיות ואם שהיה להן קושי עם איך שאני נראית
אחות שזכתה לא פעם לקבל את השיר “למה לא אמרת שאחותך יפה ממך” ואימא שהייתה רגילה להיות כל חייה היפה – והייתה יפה ממש תמיד. התקשתה לקבל שגם אני יפה. וזה לא גרם לה עונג, אלא חרדה
ואני בעיקר את זה חוויתי בבית ולא נהניתי מהמראה שלי בכלל

תמיד השתדלתי לצמצמם אותו
בחוויה שלי תמיד הוא הגיע רע לנשים
תמיד “התנצלתי” תוך כדי צמצום
ותמיד שזכיתי למחמאות זזתי הצידה
כדי לא לתפוס מקום

לא נהניתי.
גם ככה היו לי בעיות בתקשורת
לא ידעתי לדבר לנהל שיחה
והמקום היחיד שפרקתי דרכו הייתה הפיזיות
ושם כן השתמשתי במראה שלי
כדי לשכב עם מי שאני רוצה
כדי לפרוק
מגע פיזי היה מובן לי, קל לי
פשוט

זוכרת את אימי מגיעה אלי קרוב קרוב לפנים ואומרת
“אני לא מבינה מה יש בך שככה מתאהבים בך
אני לא מבינה למה”
זה היה הלך הרוח בבית
כל מה שהיה טוב בי
ויפה בי
העלה קושי במקום שמחה
כמה זה נורא? כמה זה נורא!

ושנים הסתובבתי עם זה
שנים זה היה בחוויה שלי שאם אני מקבלת מחמאה- אז עשיתי משהו לא בסדר, לקחתי תשומת לב ששייכת לאחרת
חלק גדול בי חיכה להתבגר
שאראה אחרת
פחות מושכת
כדי להסתדר

הסתובבתי רוב חיי עם אשמה
בגלל שאני נראית ככה
בגלל שהחברים של אחותי תמיד התאהבו בי קצת
וגם של אימא
כשקיבלתי מחמאה- העיניים של אימי ואחותי היו נזרקות אלי במבט מאשים
הנה – שוב את עושה את זה
וזה היה מכווץ ומצמצם אותי

וזאת ההקרנה שיצאתי איתה החוצה
גברים תמיד הגיבו אלי
והנשים שלהן תמיד היו קשות לי
גם בבית ספר וגם אחר כך בצבא בחיים
זאת ההשלכה של הבית שגדלתי בו
וזה יצר משהו מעוות שם
גם ברמת המשיכה
שעכשיו מתחילה לפרק אותו
קנאה מצמצמת הייתה תחושה שליוותה אותי…

וזה מתנקה בי
עכשיו- אחרי שנים של ניקוי הפנים
אני פנויה לנקות את החיצוני – שגם דורש התייחסות
יש בי את הרצון להנות מהמראה שלי
מאיך שאני נראית בלי להתנצל עליו
בלי להרגיש אשמה
גם בדיעבד.
אני פתאום שמה לב- שנעים לי
עם המראה שלי
חווה תחושות ההתעניינות-
אבל כבר לא חושבת שעשיתי רע
כבר לא מרגישה צורך להתנצל
וגם אין בי רצון לזוז הצידה
כדי לפנות מקום
התחושות האלה כבר לא עולות
רק הזיכרון…

קנאה מבית זה דבר נורא.”

למי שקראה עד כאן ומזדהה עם המילים האלה, חשוב לי להגיד שאת לא לבד, שזו כנראה חוויה של לא מעט נשים ושווה לטפל בזה ולעבוד על זה. אין סיבה שתחיי עם הקולות המקטינים והמצמצמים האלה יותר. מגיע לך יותר. ואם את מזדהה עם הצד המקנא – אנחנו חיות בעידן מבורך שיש כל כך הרבה מטפלות ומטפלים ושיטות שונות של טיפול, אל תשאירי את זה לא מטופל… מגיע לך יותר. מגיע לבנות שלך או לאחיות שלך יותר. ואפשר לעבוד על זה.

מה דעתך?

מוזמנת להגיב כאן

About ערבה גרזון רז information

פוסטים שעשויים לעניין אותך

השאירי תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

0

סל קניות