קראתי את הטקסט החשוב הזה בקבוצת נשים. בתור ילדה החוויה שאין לקול שלי מקום היא חוויה שנצרבה בי, שאני עדיין נאבקת איתה. כשבדקתי בגוגל הזדעזעתי מכמה הנושא הזה של שיוויון לילדים וילדות הוא לא מדובר. שיוויון זכויות עבור ילדים. פשוט לא מופיע בגוגל באנגלית או בעברית. תקראו ותבינו למה כל כך חשוב להתחיל לדבר על זה:
"כשהייתי קטנה חוויתי אלימות פיזית מאבא שלי. המעניין הוא שאני לא זוכרת את האלימות עצמה. אני לא זוכרת את הכאב הפיזי של המכות. אז איך אני יודעת שהיה משהו בכלל?
אני זוכרת את הפחד. הפחד המשתק כשאני מזהה את הסימנים שהוא חצה את נקודת האל חזור בזעם שלו ושלא משנה כמה טובה אהיה, הוא כבר ימצא תירוץ להוציא עליי את הזעם.
אני זוכרת את הכעס. שנים הפניתי אותו כלפי עצמי. איך הייתי כל כך חסרת אחראיות? איך השארתי את הצלחת על השיש במקום לשים בכיור?
אני זוכרת את המנגינה של הדובי שהייתי משמיעה בריפליי מתיש ואת הדמעות שלי שליוו את המנגינה וזלגו לכרית.
אני זוכרת את התקווה שהוא ישמע את הדמעות וישתכנע לא לעשות את זה שוב.
אני זוכרת את הפליאה. כשנתפסתי גונבת מהארנק שלו (אחרי שכבר גנבתי פעמים רבות אחרות סכומים שהצטברו לאלפי שקלים) העונש שקיבלתי היה שיחת נזיפה. לא האמנתי שלא קיבלתי מכות. הפליאה התמוהה שכשסוף סוף עשיתי מעשה שמצדיק את חומרת העונש- דווקא שם קיבלתי הנחות. איזה עולם מוזר.
אני זוכרת את הטינה כלפי אחותי הקטנה. הנסיכה של אבא, הצייתנית, המושלמת, הרזה, זו שהוא אשכרה אוהב ומחבב ולא אלים כלפיה. אני זוכרת כמה הכאבתי לה. ככה למדתי מאבא להתמודד עם כעס, זעם, ורגשות שליליים ולצערי עליה זה יצא.
אבא שלי היה אלים כלפי לא כי אני אישה אלא כי הייתי ילדה. ילדות וילדים חוות רמות אלימות, כאוכלוסיה, מהגבוהות שיש (חוץ מבעלות חיים כנראה). אלימות פיזית, מינית, רגשית וכלכלית. מהוריהם, מהחברה וממוסדות. הרבה פעמים האופן בו מבוגרותים מרשות לעצמן לצעוק על ילדות, לכעוס עליהן, לא היה מתאפשר לעולם כלפי איש מבוגר. ילדימות גם חוות רמות גבוהות מאוד של אלימות מינית- יותר מהממוצע בהרבה. אבל מעבר לאלימות בשלל גווניה יש גם רמות שונות של דיכוי.
היה לי קולגה להט"באפק, למדתי ממנו כלכך הרבה על אופנים שונים של דיכוי. ואז יום אחד הוא אמר כמה שהוא שונא ילדים. לא הבנתי איך מישהו בעל מודעות כלכך גבוהה יכול להתבטא באופן כל כך מלא שנאה כלפי אוכלוסיה שלמה. גם התקרית הזו לימדה אותי המון. לימדה אותי שא.נשים מכל מיני סוגים מרשים לעצמם להשתתף בדיכוי ילדימות. ואללה גם אני עד לא מזמן חשבתי שזה לגיטימי.
"לא מספיק לאהוב ילדים, צריך להבין אותם ולהתיחס אליהם כבני אדם: להעניק להם את אותם הזכויות והכללים, אותן התחיבויות אשר מחייבים את המבוגרים" יאנוש קורצ'ק
ילדות וילדים כמעמד מוחלש לא מגיע מתוך וואקום. בגלל המעמד של נשים בחברה פטריארכלית, המעמד הנמוך שלהם כובל אמהות ונשים למטה יחד איתם. הדרת ילדותים ממרחבים ציבוריים (אוניברסיטאות, מקומות עבודה, מקומות בילוי) הרבה פעמים מדיר גם אותנו. זה ממש לא מהות הפוסט אבל חשוב להבין את ההקשר בין דיכוי נשים לדיכוי ילדות וילדים."
