מה שמפחיד אותי לכתוב על קמפיין #MeToo ועל גברים ונשים וכל מה שביניהם

ערבה גרזון רז

מדהים לראות שוב איך קמפיין ויראלי מצית שיח ושינוי גלובלי. הגל הפעם שהחל בארה”ב עם פרשת ויינסטיין והמשיך בגל של חשיפת מפורסמים מטרידנים, הגיע גם אלינו עם חשיפה של בכירים בתעשיית התקשורת כמו אלכס גלעדי וגבי גזית וזה ברור לכולנו שזה רק קצה הקרחון.

נשים מתחילות להרים קול, להעיד, לדרוש לקיחת אחריות מצד גברים שפגעו.

זה מדהים ומרגש ומהפכני.

זה מהפכני כי הקורבנות של התקיפות הן עוד ועוד נשים חזקות, רחוקות שנות אור מדימוי הקורבן שיושב לרוב האנשים בראש. הן הנשים האלה שהגיעו גבוה בפירמידה הקיימת והמעמד שלהן כבר קיים ומגובש. אושרת קוטלר ודנה וייס בחרו לחשוף את סיפורן כאנקדוטה ומעמדה של כוח. הן כבר רכשו את אמון הציבור. הן לא קורבנות. הן לא דמות מטושטשת פנים ועם עיוות קול. הן נשים שאנחנו בוטחות ובוטחים בהם. והן אומרות בקול חד וברור מה קרה להן. לא מתוך מקום של סגירת חשבונות, אלא בהמשך לגל העולמי הקיים ובניסיון ליצור מציאות שונה.

בשנייה שסיפרו שעמדו בסיטואציה הזאת, הן לא הופכות להיות קורבנות והכתבות עליהן, לא עוסקות באיך זה הרס את החיים שלהן. נהפוך הוא, זה מוסיף עוד מימד לדמות האנושית שהן. זה מוסיף עוד מימד לכולנו. עוד מימד לכל הנשים שמצליחות למרות הפטריארכיה, להשמיע את הקול שלהן ולהגשים את עצמן.

אבל הרי, זה לא באמת מה שמפחיד אותי לכתוב על הקמפיין.

זה מובן מאליו לרוב הנשים ובפרט אלה שמגדירות עצמן כפמיניסטיות.

זה יושב לי בבטן מתחילת הקמפיין ועם כל יום שעובר אני חושבת לעצמי שאני צריכה לנסח את זה. יושבת ואז המילים חומקות לי. מתבלבלות והמחשבות נראות מאיימות. אני אנסה לעשות לעצמי סדר, אולי זה יעזור לעוד א/נשים למצוא את הקול שלהןם גם.

אם הסטטיסטיקה היא באמת אחת מתוך אחת. או לכל הפחות, הרוב המוחץ של הנשים. איפה זה שם את הגברים? האם כולם פגעו?

אני מזהה בקבוצות פמיניסטיות את הציניות של ‘לא כל הגברים’, שלועג לגברים שמרימים את הראש שלהם בגל הזה, כדי להגיד שזה לא הם. או לאלה שכן מודים שפגעו בעבר, במחשבה שזה שימוש ציני ורצון לנצל את התקופה ואת המעשים כדי לזכות בהון חברתי כלשהוא. ואני גם מבינה את הקולות האלה ולעיתים אף מזדהה איתם.

מה שמפחיד אותי זו הדיכוטומיה (חשיבה חד מימדית – שחור-לבן, טובות-רעים) שהשיח הזה יוצר. הנשים הקורבנות והגברים העבריינים. הטובות והרעים. והרי המציאות מורכבת פי כמה. ובעיקר זה חוטא לעתיד שיוויוני ובריא יותר.

אני מרגישה שהשיח חייב להתרחב.

הוא חייב לאפשר לגברים לבוא ולהגיד, נפגעתי.

אבל הוא חייב גם לאפשר להם לבוא ולהגיד, פגעתי.

וברוב המקרים יהיה קשר ישיר בין השניים.

לרצות לתלות את העבריינים בכיכר העיר זה אנושי וברור, בטח למי שנפגעה.

לא פחות משחשובה הענישה שלהם. חשובה היכולת שלהם להכיר בפשעים שלהם, להכיר בנזקים שגרמו ולהכיר גם בפגיעות שחוו.

חלקם לא נפגעו. לא מינית בכל אופן. לא במודע.

אבל הם גם קורבנות של הפטריארכיה!

אנחנו לא יכולות להילחם בפטריארכיה מבלי להודות שהתרבות הזאת דורסת גברים

שחינכנו את הילדים האלה להיות לוחמים ואבירים ונסיכים וטכניים ורק לא לבכות, או להראות רגשות, או להיות מי שהם. פגיעים ופוחדים ומלאי צלקות ושבריריים בדיוק, אבל בדיוק כמונו. חיזקנו בהם כל נטייה הכי קטנה לאגרסיביות, תוקפנות ושליטה ואז התקוממנו כשהם פועלים בהתאם לאווירה התרבותית שאליה הם נולדו.

אנחנו רוצות להילחם בפטריארכיה? אנחנו חייבות להיות בעלות ברית לגברים שמוכנים להודות שנפגעו על ידה.

אנחנו חייבות לתת מקום לתנועה של הגברים להילחם לצידנו.

אנחנו צריכות להפסיק לזלזל, להקטין ולדכא קולות גבריים שמביעים רגשות.

אפשר לשקף ולהבהיר ולחדד ולתווך ולהסביר למה מה שכתבו יוצר אנטגוניזם

אבל אסור לנו לתת לסטריאוטיפ שלהם כגברים להכריע.

הפוסט הזה מבולבל ואני מנסה לכתוב אותו כבר שעתיים ובורחת חזרה למיילים ולפייסבוק ולאלף דברים אחרים.

כי זו לא הפעם הראשונה שאני מנסה להעלות את הדברים האלה על הכתב.

אני זוכרת שהיה מקרה של אימא שהייתה בדיכאון אחרי לידה ורצחה את הילדים שלה. אני זוכרת את האמפתיה שהוצפתי בה, כלפי אותה אישה. לצד הזעזוע מהמעשה המחריד שעשתה.

והבנתי שגם אני נגועה בחשיבה דיכוטומית וסקסיסטית.

כשזו אישה אני יכולה לראות את המורכבות שבה. וכשזה גבר זה חד מימדי.

אם גבר עשה עבירה- פגע/אנס/תקף/רצח, הוא פושע מתועב ולא מעניין אותי יותר.

החיים שלנו מורכבים.

הקיום האנושי הוא מורכב.

א/נשים יכולים להשתנות.

זה מה שנותן לי תקווה. זה האור שלי. זה מה שגורם לי לרצות להיות חלק ממאבקים חברתיים.

כי אני מאמינה שאוכלי בשר יבינו את ההשלכות של תעשייה שמגדלת בתת תנאים וטובחת בעלי חיים בשביל ‘טעים לי’

כי אני מאמינה ששיוויון מגדרי הוא אפשרי

כי אני מאמינה שאפשר להנחיל תרבות אחרת לילדות ולילדים שנגדל, כזאת שבה מגדר הוא לא כלא, אלא דיאלוג וספקטרום שאפשר להלך עליו

כי אני מאמינה שאפשר לחיות בשלום על פני האדמה הזאת ובייחוד בארץ המסוכסכת הזאת, עם כל השוני והפחד

אז אם אני מאמינה שאפשר לשנות. אני חייבת להאמין שא/נשים יכולים להשתנות.

והאווירה הציבורית שהייתי רוצה לייצר, היא כזאת שמברכת על השינוי שא/נשים עוברים

ולא מחזירה אותם בחזרה עמוק לסטריאוטיפים ופחד ושקרים.

אם עבריין מודה בטעות שלו ומביע חרטה

זה לא הופך אותו לצדיק או קדוש, זה לא מקנה לו כרטיס יציאה מעונש או מהשלכות כלפי הקריירה שלו, זה לא הופך את הפשע שלו לפחות נורא

אבל זה כן הצעד הראשון בכיוון הנכון וחשוב לברך עליו. ולעודד עוד קולות כאלה.

 

התלבטתי אם לפרסם את כל המחשבות הלא מגובשות האלה…

והחלטתי שכן.

כי אולי בתגובות תצליחו לעשות לי סדר.

וכי אנחנו בעיצומה של מהפכה מטורפת שתוביל לשינוי הסדר הקיים וזה מטלטל ומבורך.

בואו נדאג שהסדר החדש יהיה כזה שיהיה בו מקום בטוח לכולנו. ושיהיה בו שיח כנה ואמיתי מצד כל המגדרים.

(בתמונה שתי ילדות וילד שאני אוהבת כל כך, משחקים בשמלות בחצר ואמן שנצליח לגדל אותןם אחרת)

מה דעתך?

מוזמנת להגיב כאן

About ערבה גרזון רז information

פוסטים שעשויים לעניין אותך

תגובה אחת

  1. אלינוער

    התגובה שלי גם מבולבלת. כבר מאתמול רציתי להגעב ולא עשיתי זאת כי מצאתי חלק מצשובות הנשים כצביעות גרידא ולא אוסיף. כשאת מדברת על פאטריארכיה אל לך לשכוח שחלק נכבד מאוכלוסיית ארצנו הגיעה מתרבות כזו על פיהגבר ישק דבר. רבות המשפחות שעד היום מוהגות כך. אני אקרא לזה פרימיטיביות אך לרובם זה דרך חיים ואין רצונם להדתנו. מפחד או מסורת. במקביל אני כן חשה בזרמים שונים של גברים הנוהגים להפגין רגשות בפומבי ואף בכי. הגבר החדש? אני מניחה שעל מנת לשנות חשיבה ודרכי התנהגות נדרש רצון ויכולת. בלעדי 2 התכונות האלה לא ישתנה דבר. ולסיום, זכורני עבודתי הראשונה אחרי צבא. חברת ביטוח גדולה. הייתי חתיכה והבוס שלי הטריד. שם יד איפה שלא צריך. התלוננתי וכמובן שפוטרתי אבל לא הייתי קורבן של אף אחד ולא סחבתי את זה 30 או 40 שנה להתלונן.

השאירי תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

0

סל קניות