בין כיתה א'-ו' עברתי שני בתי ספר (עברנו דירה)
בשניהם לא הייתי מהילדות המקובלות
אין לי הרבה זיכרונות מהיסודי
אם לומר את האמת
יכול להיות שהדחקה זה דבר מבורך.
בבית ספר הראשון בכיתות א'-ב' אני פשוט זוכרת שהייתי ביישנית
פחדתי
בחוויה שלי לצאת מהכיתה זה חוויה מאיימת
כדור טועה יכול לפגוע בך בהפסקה
כולם יותר גדולים ממך
הייתי בהתכנסות-התגוננות.
בבית הספר השני, בכיתות ג'-ו'
החוויה שלי הייתה שונה
כבר לא הייתי הכי קטנה בבית ספר
וגם לא ממש ביישנית
להפך
אני זוכרת שהיה לי מה להגיד על הכול
וגם רציתי להגיד את זה
אולי זה מה שגרם לי להיות לא מקובלת.
לא הייתי בתחתית הסולם החברתי
אבל גם בגיל 30 אני זוכרת איך זה מרגיש שלא מזמינים אותך למסיבת כיתה
(כואב)
או שצוחקים עליך כי לא סידרת כמו שצריך את החצאית כשיצאת מהשירותים
(מעליב עד דמעות)
אני זוכרת איך זה מרגיש לגלות מחברה בגן שעשועים אחרי בית ספר
שהמורה עשתה לכל הכיתה שיחה בנוגע אליך
כשהיא שלחה אותך להביא משהו מהספרייה
עד היום, אין לי שום מושג על מה או למה הייתה השיחה הזאת
אבל אני זוכרת שזה גרם לי להרגיש נבגדת.
אז למה אני שמחה מזה?
כי אני זוכרת שיחה פנימית שהייתה לי בדרך מבית ספר הביתה על זה שאני בחיים לא אהיה מאלה שלא מזמינות, היה לי מונולוג פנימי חוצב להבות על איך אני אגיע לעמדה של כוח כדי לדאוג לחלשים. דמיינתי את עצמי כפוליטיקאית, שחקנית או במאית מפורסמת, נואמת מול כל מי שמוכן לשמוע ואיך אני גורמת לזה שגם הילדים הלא מקובלים יוזמנו ויהיו שווים.
כשאני מסתכלת אחורה
אני חושבת שהחוויה הזאת
של האאוטסיידרית
עיצבה אותי.
יש לי כל כך הרבה פריבילגיות (זכויות יתר)
בתור אישה לבנה (חצי ספרדייה שנראית לגמרי אשכנזייה), שנולדה להורים אוהבים ותומכים, משפחה ממעמד הביניים שלא ידעה מחסור, משכילה (אם תואר 1 נחשב השכלה), כותבת, פעילה
יש לי כוח
ואין יום שאני לא חושבת איך לנצל אותו כדי להיטיב איתם גם
יותר מלהרבה א/נשים אחרים
כדי שגם הם יוזמנו למסיבה.
מאבק באלימות כלפי נשים, טבעונות, מאבק בגזענות, מאבק ליצירת חברה שוויונית בארץ הזאת, צדק חברתי, דיור ציבורי, שוויון לא/נשים עם מגבלה, פליטים, זכויות לילדים ועוד
זה הכול בעצם
ערבה בת ה8 שממשיכה את המונולוג שלה עם עצמה
ובא לי להגיד לילדה הזאת, ששווה לסבול את זה
לא מאחלת את זה לאף ילדה
אבל מאחלת לעולם שלנו יותר א/נשים שמגיעות לאותן מסקנות
גם בלי החוויות האלה בדרך.
5 תגובות
ערבה. אני פשוט מתה על הכנות והישירות שלך!!
נ.ב. מבטיחה להזמין אותך למסיבה 🙂
ילדה שלי! כעת כשאת אמא… דמייני אותך קוראת כאלו פוסטים של דריה… מחד ממלא
גאווה ומאידך ממלא הרהורים על תפקידך כאם…
כיתות א׳ב׳ חוויתי איתך את החוויה שאת מתארת ויש את הסיפורים המכוננים של הדרך
בה עשינו יחדיולחיזוקך מול הפחדים וההקנטות בצד אבא שהתייצב בבית הספר בכל פעם
שלא רצית להיכנס לכיתה והמורה אתי המדהימה…
בכיתות ג׳ ואילך לא זוכרת אותך כפי שאת מתארת. האם הדחקתי? האם לא שיתפת? האם
לא ידעתי?
סוכרת את קשיי הקליטה בתחילת כתה ג אחכ זוכרת בנות חמודות בבית- חברות טובות,
צופים ואז חטיבת ביניים אליה פרצת בעוצמה
התוצאה מדהימה בעיני המאד לא אובייקטיביות
אשאיר את התלבטויות האשמה ואמשיך הלאה:)
אם היו לך הורים שאהבו אותך, היו קשובים אליך זה מה שאפשר לך להתפתח טוב
ערבה,
כאילו סיפרת את הסיפור שלי
כאילו תיארת את ילדותי ועד כיתה יב' אפילו…
והתיאור כן, מדהים וכואב…
אני ממש חשה את תחושותיך-תחושותי.
ובא לי להגיד לילדה שבך (שבטח עוד נשארה 🙂 – שאני גאה בך!
באהבה,
עפרה ניר-גל
* והאמא הפולנית שלי רק אמרה: "אל תספרי".
לפעמים אני תוהה מי היינו
אם לא כאב לנו ככה כשהיינו ילדות
אם לא היינו אאווסיידריות – איך היינו יכןלות להחליט לחמול, ולטפח ולראות את כל מי שזקוק לכך
שנים לא רציתי להביא ילדותים לעולם בגלל הסבל הזה. ובגלל דברים יותר חמורים שקורים לילדותים. עם ההבנה שהסבל הוא חלק שגם מזין, אני מצליחה להתמודד עם המחשבה שילדיי כאבו ויכאבו..
סתם לפעמים אני נזכרת בבלוג שלך ובאה לבקר, כי המילים שלך צלולות ומרגשות – מקרבות אותי לעצמי – תודה!