10 סיבות לשנוא ספורט תחרותי ולהיזכר בזה דווקא בזמן האולימפיאדה

ערבה גרזון רז

כולם עכשיו בחגיגות האולימפיאדה, לובה פיין שמה את הדברים בפרופורציות. קריאה חשובה:

“אתחיל מהסתייגות. מזה כמה ימים אני רואה את הרשת מוצפת בסרטוני מוטיבציה, ממים מצחיקים, רגעי אושר וגאווה, סיפורי ספורטאיות מעוררות השראה ורואה היטב את החיובי שבעניין. אני גאה בירדן ג’רבי הנפלאה ושולחת אנרגיות חיוביות לנטע ריבקין ולכל שאר הספורטאיות העומדות להתחרות. יחד עם זאת, קשה לי להשלות את עצמי ולומר שדי בכל אלה כדי להפוך ספורט תחרותי לפרקטיקה טובה לפי איזשהו קריטריון. ספרתי עשר סיבות לכך. התנגדותי היא רק לספורט כענף מסחרי שלא יכול להתקיים ללא תחרויות ראווה לאומיות ובינלאומיות; אין לי דבר נגד פעילות גופנית מבוקרת הדורשת אימונים והכשרה, אך ממוקדת כולה ברווחת המתאמן ובצמיחתו האישית תוך איזון עם תחומי חיים אחרים.

1) לאומנות. אחרי שמקלפים את כל השכבות, ספורט תחרותי הוא בידור עם תופעת הלוואי של עידוד הלאומנות. לא אוהבת את פרקטיקת השוואת גדלי הזרגים מקצוות התבל כשהם עטופים בדגלי לאום, ולא אוהבת כשמוכרים לי בידור שבסופו אזרחי מדינה אחת אמורים להתגאות במשהו שאין להם שום חלק בו, ואזרחי מדינות אחרות אמורים ללכת לישון שבורי לב בגלל אותו דבר.

2) פגיעה פיזית קשה. לא ניתן לקיים את הבידור הנ”ל ללא קורבנות. עיסוק מקצועי בספורט תחרותי גורם לנזקים קשים לבריאות. חפשו מידע על שיעור וחומרה של פציעות גוף בענפים כמו כדורגל, גלישת סקי, הרמת משקולות, MMA, הוקי וכמובן אגרוף. זאת כמובן רשימה חלקית ביותר של ענפי ספורט מסוכנים, אשר רבים מהעוסקים בהם נותרים נכים, או לכל הפחות מתמודדים עם פציעות חוזרות שפוגעות באיכות חייהם. כן, זה קורה – נזקי הגוף הם חלק אימננטי מהבידור שאנחנו צורכים תוך אפס ביקורתיות.

3) פגיעה פיזית קשה ללא כל תמורה. קורבנות הספורט המקצועי כוללים לא רק את מוחמד עלי שמת חולה מאוד אבל גם נערץ מאוד, אלא גם ספורטאים אלמוניים לחלוטין שניזוקו ונפלטו מהענף הרבה לפני שהתפרסמו בקנה מידה כלשהו והגיעו לרמה של אולימפיאדה, או אפילו הצליחו ליצור מסגרת להתפרנס בה באופן צנוע. על כל זוכה מדליה אולימפית יש עשרות אלפי אלמונים עם אחוזי נכות מרשימים.

4) הסללה שנויה במחלוקת מילדות. כדי שמישהו יהפוך לספורטאי מצליח בקנה מידה עולמי, הוא חייב להתאמן מהבוקר עד הערב. תלמידים בבתי ספר מפסידים שיעורים על גבי שיעורים, והדבר מתקבל בסלחנות אם יוצאים מנקודת הנחה שאנו מגדלים פה כוכב. הכניסה למסלול הזה לא מותירה זמן פנוי לשום התפתחות אחרת. הספורטאי מהמר על כל הקופה, מה שמסכן אותו במיוחד אם נפלט עקב פציעה – או שמא מאמניו, נותני חסותו או הוא עצמו מגיעים למסקנה שמדליה אולימפית לא תצא מפה. לכאורה, מותר לאנשים לקחת סיכונים ולהשקיע במשהו שעלול לאכזב, אבל כאן ההחלטה נעשית עבור ילדים, לרוב על ידי הורים שאפתנים מדי ו/או מסונוורים על ידי הבטחות ציידי הראשים. מה שאומרים על החרדים שיצאו בשאלה, נכון גם לגבי הצעירים שנפלטו מהמסלול לספורט תחרותי: אלה צעירים שבקושי למדו אבל חייבים להשתלב בשוק העבודה.

5) חלק ניכר מגיעים משכבות מוחלשות מאוד. להיות שחקן גולף זה סטאטוס חברתי בפני עצמו, גם להיות נהג מרוצים זה יוקרתי מאוד גם אם מסוכן. לענפים האלה מגיעים לרוב ילדים ממשפחות עם כסף. לענפים אחרים מגייסים באופן מרוכז ילדים משכבות מוחלשות, למשל כדורגל ואגרוף. שם, ציידי הראשים ממוקדים עד כדי כך בשכונות העוני, עד שהכניסה לספורט הוגדרה בשיח הסוציולוגי כ”מסלול ניעות”. בעוד שגם בענפים היותר יוקרתיים ישנם סיכונים ופציעות (בחלקם לפחות: סקי, מרוצי מכוניות, מרוצי אופנועים) – אגרוף ומספר סוגי היאבקויות נוספים מזכירים באופן מחשיד את קרבות הגלדיאטורים, לא רק בהשלכות על הספורטאים אלא גם בשכבה סוציו-כלכלית שממנה הם באו.

6) זו לא באמת ניעות. למי שהמושג “ניעות” מסנוור אותו: כדורגל ואגרוף אינם “ניעות”. ניעות חברתית היא מסלול נגיש לכלל היחידים השייכים לשכבה המוחלשת, או לפחות לחלק משמעותי מהם. אם כדורגל הוא ניעות, אז גם תוכניות ריאליטי של איתור כישרונות, תחרויות יופי, ובמיוחד מילוי טפסי לוטו הם מסלול ניעות חברתית מצוין עבור המוחלשים. עם פחות פציעות.

7) מיזוגנות. תעשיית הספורט היא מיזוגנית להחריד. ביזוי ספורטאיות על רקע מיני, תקצוב לא שוויוני (שגם הנשים מצדיקות אותו בהתלהבות בטענה ש”הנשים לא רואות ספורט”, כאילו שתקציב ממשלתי צריך להיות כפוף לשיקולי רייטינג), תעשייה של זנות איומה שמתעוררת לקראת אירוע ספורט גדול (כדי לעמוד בביקוש עונתי, מגייסים מהר מהר עוד כמה נשים מהכפרים הסמוכים ולפעמים אפילו ממדינות שכנות עניות יותר), פולקלור גברי שצמח כדי ללעוג לנשים שמתיימרות להבין בספורט, נשים נואשות שמנהלות קמפיין שכנוע כדי שיראו גם בהן חלק מציבור מפצח הגרעינים ששואג מול המסך, קללות מיזוגניות באצטדיונים – קשה לי לומר האם כל זה אינהרנטי לתחום הספורט או שניתן לקלף את זה משם, אבל כמו במקרה של שמלה יפה שנפלה מסל הכביסה ושכבה חודש שלם מרוחה בקקי של הבת שלי: אולי אפשר להוריד בניקוי יבש אבל יותר קל לזרוק.

8) הממשלות מממנות את זה. כן, הממשלות מממנות ספורט וזה קונצנזוס. יש הרבה ביקורת על הסף שזורם להתנחלויות,או ביקורת נועזת יותר על הכסף שזורם למוסדות התרבות ההגמוניים. תהיה ביקורת גם על תקציב משרד הביטחון לעומת תקציבי רווחה, בריאות וחינוך. תקציב ספורט? הביקורת היחידה אי פעם הייתה על מיעוט התקציב, או על אי השוויון בין הגברים לנשים, כדורגל וענפים אחרים. אף אחד לא העלה פעם אחת את האפשרות, שאולי מימון של ספורט אינו מוצדק. לא רק בישראל אלא בכל מדינה יש מספיק עניים, פליטים שנדחקו לשולי החברה, נשים בזנות שיש לשקם, חולים שלא מקבלים טיפולים ראויים. יש מתנסים, יש תוכניות חינוך, יש תרבויות משנה מושתקות שראויות למשאבים, יש אמנים מדהימים שלא יוכלו ליצור ללא תמיכה, יש את החינוך לגיל הרך עד גיל 3 שלא ברור מאיפה משפחה ממוצעת אמורה לממן אותו – אני יכולה לעשות רשימה כאורך גלות של דברים שראוי שהממשלה תממן לפני בידור לאומני. אלא מה – על כל סעיף ברשימה שלי הושמעה מתישהוא ביקורת, חוץ מהספורט. אם כבר דיברנו על מטרות חשובות יותר לממן – ראיתן את כל הכתבות על העניים שאינם יכולים לחלום על לצפות באולימפיאדה? מיותר לציין שהכנסות המופע הראוותני להחליא הזה, שהושקע בו הון עתק, לא יגיעו לאותם עניים. אבל היי, אולי מישהו מהם יוכל להיות מתאגרף, לקבל שברים בגולגולת, להתפרסם קצת ואז יקראו לזה ניעות.

9) חינוך להישגיות הוא דבר רע ולא טוב. הג’וקר שנשלף תמיד אחרי שאני מתייחסת לחוליי הספורט הוא, שמדובר בחינוך להישגיות. כשאני מנסה לפרק את המושג הזה, הישגיות, אני לא מצליחה להבין מדוע הוא נחשב לטוב האולטימטיבי בלי שאפילו ישימו אותו בהקשר. איזה חולי חברתי בדיוק אנחנו עומדים לפתור באמצעות ה”הישגיות”? ההישגיות לא מונעת, ואפילו מעודדת במידה מסוימת, את הזנחת הקשישים; את הטיפול הלקוי עד מתעלל בנפגעי הנפש; את האדרת האקדמיה אשר, במקום לתרום לידע, פתיחות מחשבתית וניעות (כן! פה ניעות מתאימה) הפכה למערכת דכאנית נוספת שמוסיפה ריבוד חברתי; את יום העבודה בן 11 השעות, שסותם גולל על עצמאות כלכלית לאמהות; את תרבות הצריכה החולנית שגורמת לבתים להתפוצץ ממוצרים מיותרים שמזהמים את הסביבה והממומנים על ידי יום העבודה בן ה – 11 שעות; את הזנחת תחום הרפואה הפנימית ועוד. בהקשר מסוים הישגיות עשויה להיות מועילה, אבל ה”חינוך להישגיות” אינו הצדקה קונצנזואלית לכל תופעה חברתית. יש בו כל כך הרבה רע, שראוי לבחון את ה”הישגיות” כמקור נזק אל מול התועלת שהיא מביאה.

10) ריבוד חברתי שהבסיס שלו הוא חולה, אייבליסטי ולוקיסטי. אני מקווה שמי שהגיעה עד כאן, ביקורתית מספיק כדי לא לטעון שיש אולימפיאדת נכים ויש גם ספורטאים לא יפים. לפני כמה ימים, מצאתי מם משעשע:

“אם אי פעם תרגישו חסרי משמעות תזכרו שמשהו/י משמש בתור המציל בבריכה האולימפית”

אולימפי

אבל אז תהיתי: זה באמת משעשע? אני צוחקת על אישה ממעמד נמוך שמועסקת בעבודה זמנית כנראה, המתבוננת בייאוש בגבר לבן עם גוף הבנוי לתלפיות? זה מקשר אותי לסוגיית הריבוד: הסגידה לספורטאים היא סגידה לבריאים, יפים וצעירים.

אה, סליחה, לא רק בריאים, יפים וצעירים. זו גם סגידה להישגיים! כבר התייחסתי להישגיות, אבל תמונה אחת שווה כידוע אלף מילים:

אולימפי2

הנה רוכבת אופניים הולנדית שנפלה במהלך התחרות ושכבה שם זמן רב, כשסכנה גדולה נשכבת לחייה. אף אחת לא עצרה כדי לעזור לה. הישגיות, לא? איפשהוא אני יכולה להבין את המובילות במרוץ, קשה לוותר על סיכוי לניצחון ששנים חתרת לעברו. אבל מה עם מי שהייתה שם ממש באמצע, או הזדנבה מאחור? את כבר לא תנצחי אבל יש לך הזדמנות להיות בנאדם, הזדמנות פז. האם יכול להיות שאף אחת לא שקלה זאת כי הרעיון של “חינוך להישגיות” לא מותיר שום מקום לחמלה?

אם כן, אז חבל שצחקנו על האישה הכהה ההיא בבריכה האולימפית. אם אחד השחיינים יקבל, חס ושלום, אירוע לב – רק היא תוכל להציל אותו.”

לובה פיין, בת 44, אמא ל – 3 בנות, צלמת, אקטיביסטית ומנהלת הקבוצה “שיח פמיניסטי”.

מה דעתך?

מוזמנת להגיב כאן

About ערבה גרזון רז information

פוסטים שעשויים לעניין אותך

תגובה אחת

  1. יאיר אלון

    אני מניח שלא צפוי לקבל תגובה חצי שנה אחרי המשחקים האולימפיים ודווקא מגבר חובב ספורט מושבע.
    נהנתי מאוד לקרוא את הטור שלך! אני בטח לא מסכים עם כל הסוגיות אבל רבות מהן מעלות עניינים מהותיים שבהחלט יש מה לדון בהם.
    תודה על הכתיבה, נהנתי ממנה מאוד.

השאירי תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

0

סל קניות