מכתב פתוח לילדה בת החמש עשרה שכמעט רצחתי

השקפתי עליה דרך המראה וכופפתי אותה. בלי בושה נתתי לארס שלי לזרום בעורקיה. צובטת את ישבנה, את מותניה, את לחייה, את בטנה, ומסננת לעברה שזה לא מספיק.

כמה מגוכחת היא הייתה בעיניי. צעקתי עלייה שאין לה זכות להיות חלשה, שאין לה זכות להרגיש רע כשהיא נראת ככה. שהיא שמנה מידי כדי לקרוס ושלא תזיין לי את המוח על כאבים.

הייתי לה כבעל מכה. הפעלתי עליה טרור והיא הפכה לצייתנית. וכשנשברה- היא כבר שילמה על זה ביוקר. עד שהגרון שרף, ועד שלא היה מקום יותר על גופה כדי להוציא ממנה דם.

כמה רעה הייתי אליה.

שנים שהפכתי אותה לשבויה שלי. שנים שהפכתי את עצמי לשבויה של עצמי. בכיתי עליה והמשכתי במסכת העינויים. זה לטובתך מטומטמת , אמרתי לה כשהיא הביטה בי דרך המראה עם עיניים אדומות.

רציתי להתנצל כל כך כי לא הגיע לך. כי לא הגיע לך לכאוב כל כך. ועכשיו הכל מאוחר מידי ואני מצטערת כל כך. כי אחרי כל כך הרבה שנים, את לא מסוגלת לראות את עצמך אחרת. כי גרמתי לך להאמין שלא מגיע לך טוב יותר. כי גרמתי לך להאמין שזה רומנטי להיות חולה.

ואני נהדרת. אני יודעת, אני באמת יודעת היום שיש בי הרבה יותר ממה שאי פעם חשבתי שיש בי, אבל אני לא מצליחה. אני לא מצליחה לרצות להשתפר. ואני מצטערת כי היא הייתה רק ילדה, ואני גזלתי לנו את הנעורים. ואני לא מצליחה לעזור לה. אחרי כל מה שעוללתי לה, אני לא מצליחה להביא את עצמי להושיט לה יד ולהבטיח לה שלעולם לא מאוחר שתהיה לה ילדות מאושרת."

ולך אנונימית- תאהבי את בת ה15 הזאת שבתוכך, תסלחי לה, ולעצמך.

לעצמי ולכולנו- האהבה לעצמנו והחמלה והסליחה לעצמנו, זו המתנה הכי גדולה שנוכל לתת לעולם.

וזה גם האתגר הכי גדול…