להרגיש מכוערת

להרגיש מכוערת

ככה הרגשתי רוב חיי הבוגרים.
ביסודי הייתי ילדה לא מקובלת
שזה אוטומטית נותן תחושה פגומה
אחרי זה כשעברתי בית ספר הייתי מאוד אהובה
אבל בגיל 13 חבורה של ערסים בנסיעת אוטובוס הביתה
התחילה לצחוק עלי
'מכוערת, קונפה' ושאר פנינים
נכנסו חזק לתודעה
משום מה, הדברים הרעים שאנשים אומרים נחקקים עמוק יותר מהדברים הטובים.
כשהבנתי שהגנטיקה זיכתה אותי באף יהודי, כמו של אבא וסבא שלי
דיבורים על ניתוח פלסטי היו באופנה
בחוויה שלי את עצמי, הרגשתי מכוערת סטייל גרגמל
שכשאנשים מסתכלים, כל מה שהם רואים זה את האף
הקנטות חצי בצחוק מהמשפחה או החברים
לא תרמו לביטחון העצמי.
תמיד שנאתי תמונות שלי, באיזהשהוא שלב הבנתי
שאם אני מחייכת בתמונות זה נראה פחות נורא
אבל אפילו באלבום חתונה שלי אני לא אוהבת להסתכל
כי אני יודעת שיש שם המון תמונות שלי
ומי רוצה לראות את זה?
אני בתהליך ארוך של השלמה עצמית ואהבה עצמית
אבל רק אחרי שהפכתי לאימא הבנתי שהייתי רחוקה מזה.
היום
אני אוהבת את עצמי
אני מקבלת את עצמי
אני חושבת שאני יפה.
עם הלידה של דריה נולדתי גם אני
לקח לי זמן להבין מה השתנה
אני השתנתי
אני מרגישה פיזית יפה יותר
אני מרגישה שהיכולת שלי לאהוב גדלה לאין ערוך
אני מרגישה שהיכולת שלי להכיל בראש ובראשונה את עצמי ואת הרגשות שלי גדלה
אני מרגישה שאני בשלה לומר-
If you tolerate this then your children will be next

אם אני אסבול את זה בשקט, את החוויה הקיומית הפגומה הזאת
זה כמו להוביל את דריה לאותה חוויה, להסכמה שבשתיקה.
ולא
אני לא מוכנה.
את יפה
לא משנה איך את נראית
ואת ראויה לאהבה
תאהבי את עצמך כדי לאפשר לאחרים לאהוב את עצמם
תאהבי את עצמך כדי שהבת שלך תאהב את עצמה
תאהבי את עצמך כי ככה יתחיל ריפוי בעולם