כתבתי לא מעט על לידות בית והנושא של זכות בחירה בלידה כמאבק פמיניסטי חשוב לי מאוד. כשקראתי פוסט ישן ומדויק בנוגע לעוול שנעשה לנשים יולדות בבתי חולים, שכתבה אור-לי ברלב, חברה ואקטיביסטית מהשורה הראשונה (מי שלא מכירה- חובה לעקוב אחרי הפעילות שלה) ביקשתי את רשותה לתת לו במה כאן. הפוסט נכתב בהארץ ב2006 והקדים את זמנו מאוד, הרבה השתנה מאז

את בת שלוש היום קמת בבוקר שמחה לגלות ממתקים שאבא קנה לך ליד המיטה לגן הגעת בשמחה וישר רצת לשחק עם חברים את רצה כמעט לכל מקום כל הזמן ברגליים יחפות אם אפשר. הלכנו לבריכה היום את דגיגה קטנה שלווה ושמחה במים העוטפים אותך צוללת, שוחה, עושה גילגולים במים, קופצת להסתכל ולהשתאות. אני רוצה להזכיר

גיל 30, שנת הסרטים הגדולה מחר אני אחגוג 31 חורפים על פני האדמה הזאת זמן טוב לסכם את השנה. גיל 30 עבורי היה גיל הסרטים. אכלתי מלא סרטים השנה. סרטים על הזוגיות, סרטים על עבודה, סרטים על חברות, סרטים על העשייה החברתית, סרטים עם עצמי, עם הגוף שלי, סרטים ש99% מהם התרחשו לגמרי בתוך הראש שלי, שלא

דנה בן יאיר בת ה-11 נפטרה בשבוע שעבר, אחרי התמודדות מדהימה עם מחלת הסרטן וכשזה היה כבר מאחוריה, זיהום פתאומי הוביל להתדרדרות מהירה ולפטירתה. אני מכירה את שמעון מהצבא, הוא דוד של דנה. במהלך החודשים הוא שיתף בהתמודדות של הילדה הקטנה והאמיצה הזאת עם המחלה הנוראית הזאת. זה הרגיש כאילו הגרוע מכל מאחוריה ואז ההודעה

כשנתקלתי בפוסט הזה של אורית הורוביץ בר-עם, בקבוצת נשים סגורה ידעתי שאתן חייבות לקרוא אותו גם. אני יכולה לספור על יד אחת את כמות הנשים שאני מכירה שמברכות על השיער הלבן שלהן. הרוב נאבקות בו, צובעות שוב ושוב ושוב, רק שלא יראו את השורשים הלבנים. אבל למה בעצם? "לבן זה השחור החדש. לכבוד יום הולדתי

מזה זמן שאני רוצה לכתוב פוסט על העוולות הנוראיות שהפטריארכיה מעוללת לגברים. על דברים שמכאיבים לי בלב כשאני חושבת על החינוך שלנו לגבריות. כתבתי כמה פעמים ונתקעתי. השבוע חל יום המאבק נגד אלימות כלפי נשים וכתבתי פוסט זועם על שתיקת הגברים ועל כך שצריך לשנות את השם של היום ליום המאבק באלימות גברית. בעקבותיו חבר

נירית שרון היא אמנית, משוררת ואקטיביסטית מוכרת ופעילה, היא בת 62, נשואה באהבה גדולה ויש לה 3 בנים. היא השראה מדהימה לאקטיביזם שיש בו חיבור לנשיות, לרוחניות ולחיוביות, שזה שילוב נדיר ולכן היה לי חשוב לראיין אותה ולהבין איך היא עושה את זה. איך התחלת לפסל וליצור? ככשהייתי נערה יצרתי מכל הבא ליד, אבל לא היו יותר

שבוע ההנקה חל השבוע וכל יום חשבתי לעצמי שאני צריכה לכתוב. אני הרי מניקה כבר שנתיים ו8, זה חלק מרכזי מהזהות וההורות שלי. אבל זה נדחה ונדחה. משהו הפריע לי לשבת ולכתוב את זה ורק אתמול בלילה בעצם הבנתי למה. הנקה זה מורכב וזה מגלם בתוכו את כל מה שאני אוהבת באימהות יחד עם כל

אני כבר כמה חודשים (אולי שנה) מדברת בטלפון עם אישה חרדית. זתומרת היא מדברת איתי. יש לה טלפון כשר והוא לפעמים אצל בעלה. אז היא ביקשה שרק היא תתקשר והיא אכן מתקשרת. אני לא רוצה להרחיב כי ביקשתי ממנה לכתוב את הדברים שדיברנו עליהם כדי לתת לה קול. אבל היא סרבה ואני מכבדת את זה.

תמיד רציתי כלבה מגיל מאוד צעיר ואיכשהוא, הגורל זימן לי רק כלבים. חמודים, מקסימים, מתוקים, אבל זכרים. לפני חודש+ התגלגלה אלינו כלבה לאומנה. הוטרינרית לא מצאה שבב ונאלצנו לקבל החלטה אם לעקר אותה או לא. התלבטתי. בתור אישה ואימא, בזהות שלי הייתי אימא הרבה לפני שהילדה שלי נולדה. זה חלק מהותי ממי שאני. הלידה, ההנקה, החוויה