יש שיח כל כך טהרני וצדקני בעניינים האלה, מבלי להכיר בכך שכולנו בעצם חוטאות בזה כל הזמן. ושאם לא נכיר בזה, זה רק יחמיר. אלה רק חלק מהמחשבות הגזעניות/שוביניסטיות שעוברות לי בראש, לא משנה עד כמה אני לא מסכימה איתן: אם אני רואה גבר ערבי שהולך מולי ברחוב, אני אחשוש כנראה. אם אני אראה זוג
כתבתי לא מעט על לידות בית והנושא של זכות בחירה בלידה כמאבק פמיניסטי חשוב לי מאוד. כשקראתי פוסט ישן ומדויק בנוגע לעוול שנעשה לנשים יולדות בבתי חולים, שכתבה אור-לי ברלב, חברה ואקטיביסטית מהשורה הראשונה (מי שלא מכירה- חובה לעקוב אחרי הפעילות שלה) ביקשתי את רשותה לתת לו במה כאן. הפוסט נכתב בהארץ ב2006 והקדים את זמנו מאוד, הרבה השתנה מאז
התחלתי את #אתגר_אהבה_עצמית31 לכבוד יום ההולדת שלי בשבוע שעבר. הרעיון הוא 31 ימים של התעסקות באהבה עצמית, כדי לסגל הרגלים חדשים ובריאים ושנה החדשה. ומדהים איך הדברים כמו קורים מעצמם. באופן מפתיע חברה קפצה לבקר והציעה לי להצטרף אליה למפגש אימפרוביזציה בתנועה של אודי עוז. לא ידעתי על זה כלום והנה מצאתי את עצמי בחלל יפהפה, הפגודה
את בת שלוש היום קמת בבוקר שמחה לגלות ממתקים שאבא קנה לך ליד המיטה לגן הגעת בשמחה וישר רצת לשחק עם חברים את רצה כמעט לכל מקום כל הזמן ברגליים יחפות אם אפשר. הלכנו לבריכה היום את דגיגה קטנה שלווה ושמחה במים העוטפים אותך צוללת, שוחה, עושה גילגולים במים, קופצת להסתכל ולהשתאות. אני רוצה להזכיר
גיל 30, שנת הסרטים הגדולה מחר אני אחגוג 31 חורפים על פני האדמה הזאת זמן טוב לסכם את השנה. גיל 30 עבורי היה גיל הסרטים. אכלתי מלא סרטים השנה. סרטים על הזוגיות, סרטים על עבודה, סרטים על חברות, סרטים על העשייה החברתית, סרטים עם עצמי, עם הגוף שלי, סרטים ש99% מהם התרחשו לגמרי בתוך הראש שלי, שלא
דנה בן יאיר בת ה-11 נפטרה בשבוע שעבר, אחרי התמודדות מדהימה עם מחלת הסרטן וכשזה היה כבר מאחוריה, זיהום פתאומי הוביל להתדרדרות מהירה ולפטירתה. אני מכירה את שמעון מהצבא, הוא דוד של דנה. במהלך החודשים הוא שיתף בהתמודדות של הילדה הקטנה והאמיצה הזאת עם המחלה הנוראית הזאת. זה הרגיש כאילו הגרוע מכל מאחוריה ואז ההודעה
כשנתקלתי בפוסט הזה של אורית הורוביץ בר-עם, בקבוצת נשים סגורה ידעתי שאתן חייבות לקרוא אותו גם. אני יכולה לספור על יד אחת את כמות הנשים שאני מכירה שמברכות על השיער הלבן שלהן. הרוב נאבקות בו, צובעות שוב ושוב ושוב, רק שלא יראו את השורשים הלבנים. אבל למה בעצם? "לבן זה השחור החדש. לכבוד יום הולדתי
ידיד טוב ואהוב התקשר נסער. איש מקסים, ערכי מאוד ואכפתי, פעיל במעגלים חברתיים ועורך דין בעוונותיו. הוא התקשר לבדוק מה דעתי על המשפט הציבורי של בוכריס. איך יכול להיות שהנפגעות הסכימו לעסקת הטיעון ועדיין ממשיכים לרדוף צדק? הוא העלה טענה מעניינת, הרי לתפיסתנו אנשים בני 18 ומעלה הם בגירים, הם מוסמכים לאחוז נשק, אנחנו סומכים על
מזה זמן שאני רוצה לכתוב פוסט על העוולות הנוראיות שהפטריארכיה מעוללת לגברים. על דברים שמכאיבים לי בלב כשאני חושבת על החינוך שלנו לגבריות. כתבתי כמה פעמים ונתקעתי. השבוע חל יום המאבק נגד אלימות כלפי נשים וכתבתי פוסט זועם על שתיקת הגברים ועל כך שצריך לשנות את השם של היום ליום המאבק באלימות גברית. בעקבותיו חבר
בשבוע הבא חל יום המאבק באלימות כלפי נשים, שזה שם מכובס ומקרבן ששם את הזרקור במקום הלא נכון. נשים חוטפות מכות מגברים, בין אם זה האבות, האחים, הבעלים שלהן, אלו שאמורים להגן ולאהוב, או שהן סובלות מאלימות כלפיהן כשהן מסרבות לחיזורים, כשהן הולכות ברחוב, עומדות באוטובוס, מול הבוס בעבודה, או המפקד בצבא ואתם כמו חבורה
