רגע לפני שמתחילה שנת הלימודים, אני רוצה להעביר מסר להורים. מהילדה הקטנה והלא מקובלת שהייתי. היישר לאלה ששולחים את הילדותים שלהןם השבוע לחזית הכשל החברתי במדינה שלנו ומפקיד אותןם בידי משרד החינוך.
יש לי בעיית זיכרון קשה. או שמא מדובר בהדחקה. (כשאדע אעדכן אתכן)
אני הייתי ילדה שברירית ורגישה.
הייתי פגיעה וחלשה
ואיפהשהוא שם, בתחתית הסולם החברתי
בתואר הנחשק 'לא מקובלת'.
אין הרבה חוויות שנחרתו אצלי כזיכרון מגובש. אבל נצרבו אצלי תחושות שעיצבו את מי שאני. בעיקר היה לי צמא גדול להביע את עצמי, שיראו אותי כפי שאני, שישמעו את מה שיש לי להגיד, שיזהו את הכישרונות שבי. והיו כאלה בשוליים. אבל היה לי מאוד קשה בבית הספר היסודי וכשאני מתעמקת במסרים שהועברו לי שם, מצטיירת תמונה די עגומה.
7 השיעורים שאני למדתי בבית הספר היסודי :
- אל תתבלטי לטובה. תמיד יש לי מה להגיד. כמעט על כל נושא שבעולם. אני זוכרת את עצמי מצביעה בכיתה על כל שאלה (אולי לא בחשבון), כי באמת עניין אותי וידעתי ורציתי לענות. אני זוכרת מבטים עוינים מילדותים. אני זוכרת שהפנמתי שלא כדאי לבלוט לטובה. שלא כדאי להגיד את כל מה שאני יודעת. שעדיף למען הסדר החברתי הקיים, להראות שאני יודעת פחות.
- תהיי בשקט. תמיד ההערות עלי באסיפות הורים היו שאני מדברת כל הזמן בכיתה. אני זוכרת את חוסר האונים מול הבקשה הזאת. להיות בשקט. לא לדבר עם מי שיושב/ת לידי. כמה קשה זה הרגיש לי.
- המיקוד תמיד על החולשות. אני חלשה במספרים. אני לא אוהבת את זה. אני אוהבת מילים וסיפורים והיסטוריה ויצירה ואלף דברים אחרים. אבל מה שאני זוכרת מכל אסיפת הורים זה שאני לא טובה במספרים.
- כולם שורדים. גם המורותים מנסות לשרוד את היום, את השעה, את ה35 זוגות עיניים מבולבלות שמולן.
- אסור להגיד שהמלך הוא עירום. יותר מדי ילדותים בחדר אחד מול איש/ה לא מעניינת במיוחד, על נושאים לא מעניינים במיוחד וזה לגיטימי. שכולנו נהיה בחדר שעה מבלי להנות, להבין, ללמוד באמת שום דבר חוץ מ- להשתעמם בשקט.
- להתפשר. כולם מתפשרים. לא תמיד מקבלות מה שרוצות. ברוכה הבאה לחיים של פשרה. של לעשות כי ככה אמרו. של לשבת בשקט ולנסות לא להירדם ואחר כך לנסות לשרוד בהפסקה, ליצור בריתות עם וחברויות בהתאם למעמד החברתי. להתפשר ולהסתפק בקיים.
- תסתדרי. התיאור הכי טוב שאני יכולה לתת לתחושה של ילדה בכיתה של 35 ילדים, זה קלסטרופוביה חברתית. לא הבנתי את הפוליטיקה. מעולם לא הייתי דיפלומטית טובה. לא ידעתי להתחנף או להתחבב או להתחנחן כדי שיחבבו אותי. לא הבנתי אפילו למי. אני זוכרת שהיו ימים שזה מרגיש כמו טביעה בתוך המון של ילדותים שמנסים בעצמם לצוף בתוך זה. התחושה של להסתדר, לעבור עוד יום, בסוף זה ייגמר. לחכות לחופש.
הורים יקרותים – החיים שלהןם בידיים שלכןם
מערכת החינוך רקובה כי אנחנו מאפשרות לה להירקב. כי מי שמסוגלת שולחת את ילדיה לפרטי (כמוני, מודה). כי מי ששם מקבלת את הסדר הקיים. כי אנחנו לא לוחצות מספיק חזק.
החיברות הזה, שכולנו שרדנו אותו, הוא לא מספיק טוב. מגיע לנו ולילדות ולילדים שלנו הרבה יותר מזה וכדאי לדרוש את זה!
*למען הסר ספק, יש נשות ואנשי חינוך מדהימותים. זה לא קשור אליהןם כהוא זה. הסיסטם דפוק וחייבות לשנות אותו!
בברכת חינוך אוהב שרואה את הילד-ה שלנו חינם
ונאמר אמן
*קרדיט תמונה – אתר פליקר, צלם פטריק. כותרת התמונה – נשפטה לשנת לימודים אחת
לעוד פוסטים בנושא הורות ששווה לקרוא :
איזה מזל שהייתי ילדה לא מקובלת ביסודי
ילדה הכתה ילד בבית ספר, אימא שלה הגיעה למנהל ולא תאמינו מה הייתה התגובה שלה!
