כתבתי לא מעט על לידות בית והנושא של זכות בחירה בלידה כמאבק פמיניסטי חשוב לי מאוד. כשקראתי פוסט ישן ומדויק בנוגע לעוול שנעשה לנשים יולדות בבתי חולים, שכתבה אור-לי ברלב, חברה ואקטיביסטית מהשורה הראשונה (מי שלא מכירה- חובה לעקוב אחרי הפעילות שלה) ביקשתי את רשותה לתת לו במה כאן. הפוסט נכתב בהארץ ב2006 והקדים את זמנו מאוד, הרבה השתנה מאז

מזה זמן שאני רוצה לכתוב פוסט על העוולות הנוראיות שהפטריארכיה מעוללת לגברים. על דברים שמכאיבים לי בלב כשאני חושבת על החינוך שלנו לגבריות. כתבתי כמה פעמים ונתקעתי. השבוע חל יום המאבק נגד אלימות כלפי נשים וכתבתי פוסט זועם על שתיקת הגברים ועל כך שצריך לשנות את השם של היום ליום המאבק באלימות גברית. בעקבותיו חבר

בשבוע הבא חל יום המאבק באלימות כלפי נשים, שזה שם מכובס ומקרבן ששם את הזרקור במקום הלא נכון. נשים חוטפות מכות מגברים, בין אם זה האבות, האחים, הבעלים שלהן, אלו שאמורים להגן ולאהוב, או שהן סובלות מאלימות כלפיהן כשהן מסרבות לחיזורים, כשהן הולכות ברחוב, עומדות באוטובוס, מול הבוס בעבודה, או המפקד בצבא ואתם כמו חבורה

כנס אקטיביסטה שמיועד לפעילות חברתיות ברחבי הארץ בוטל לאחר שעלו חילוקי דעות קשים בצוות המארגן. לא לקחתי חלק בארגון הכנס, אך עקבתי ושמחתי על היוזמה המבורכת. אין לי מושג מה קרה בפועל, כל הכתוב מבוסס על מה שקראתי ברשת. בימים האחרונים פרסמו שתי אקטיביסטיות פלסטיניות טורי דעה בפוליטיקלי קוראת. איה זינאתי כתבה "אנחנו לא באותה סירה-

היום שטראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב היה יום רגיל לחלוטין בשבילך. קמת בשמחה בבוקר והלכנו לגן כשכבר כמעט בטוח שקלינטון הפסידה, אבל היה עוד שביב תקווה. כשהגענו קפצת ישר לשחק בעוד אני ושני אבות שוחחנו על זה בדאגה. כשבאתי לקחת אותך מהגן, הבטן התהפכה לי. הבאתי ילדה לעולם שבו עשרות מיליוני א/נשים בחרו בגבר גזען, שהתבטא בצורה

נירית שרון היא אמנית, משוררת ואקטיביסטית מוכרת ופעילה, היא בת 62, נשואה באהבה גדולה ויש לה 3 בנים. היא השראה מדהימה לאקטיביזם שיש בו חיבור לנשיות, לרוחניות ולחיוביות, שזה שילוב נדיר ולכן היה לי חשוב לראיין אותה ולהבין איך היא עושה את זה. איך התחלת לפסל וליצור? ככשהייתי נערה יצרתי מכל הבא ליד, אבל לא היו יותר

ראינו את הסרט "כלבי מלחמה" הערב. סרט על שני גברים צעירים שהפכו לסוחרי נשק בינ"ל ועל התעשייה הכלכלית שמניעה את גלגלי המלחמה. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי. הסרט היה מאוד שוביניסטי, (אפשר לקרוא ביקורת מפורטת של נגה כהן) ובמהלכו התמלאתי זעם על הגברים שמניעים את מכונת המלחמה הזאת ועל זה שגברים אמתיים צריכים להבין שהגיע הזמן לפנות

פוסט חשוב שתורגם מאנגלית על ידי שלהב מאיו, מאת אנונימית: "זאת האמת: החבר שלי לשעבר התעלל בי. היחס שלו אלי היה גרוע יותר ממה שכל מי שלא נכח שם אי פעם ידע. חלק מכן אולי יאמינו לי אם אספר. אבל שמעתי שוב ושוב את הסיבות הנפוצות לפקפק בקורבנות -- ואני הפסקתי לספור כמה מהן תקפות

אם בשיגרה בת השנתיים ושמונה שלי רואה אולי פעם ביום כמה דקות של סרטונים ביוטיוב, בואו נגיד שקייטנת אימא התפשרה על הרבה יותר מזה. אבל אם כבר אני צריכה לצפות בזה, רציתי לראות שוב קלאסיקות מהילדות שלי. אני לעומתה, הייתי ילדת מסך קלאסית. מבוקר עד ערב, ככה למדתי את האנגלית שלי וכנראה עוד דברים בעולם,

כולם עכשיו בחגיגות האולימפיאדה, לובה פיין שמה את הדברים בפרופורציות. קריאה חשובה: "אתחיל מהסתייגות. מזה כמה ימים אני רואה את הרשת מוצפת בסרטוני מוטיבציה, ממים מצחיקים, רגעי אושר וגאווה, סיפורי ספורטאיות מעוררות השראה ורואה היטב את החיובי שבעניין. אני גאה בירדן ג'רבי הנפלאה ושולחת אנרגיות חיוביות לנטע ריבקין ולכל שאר הספורטאיות העומדות להתחרות. יחד עם